והימים, ימי הזיכרון. והשנה, ימי ההיזכרות הקולקטיבית בתקופת המוצבים בלבנון. בין ספרו של העיתונאי חיים הר זהב ("לבנון: המלחמה האבודה"), לסדרת הטלוויזיה של מתי פרידמן וישראל רוזנר ("מלחמה בלי שם", כאן 11), ועד, במיוחד, קבוצת הפייסבוק מרובת המשתתפים "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים".
בסדרה ובספר, מטבע הדברים, החומרים הארכיוניים נאספו בקפדנות ונערכו בדקדקנות, וגם תובנה ברורה של מה חושבים יוצריהם על תקופת השהייה המתארכת של ישראל בשטחי השכנה מצפון, מוגשת בהן. בפייסבוק זה אחרת. שם נדמה כי בתוך שבועות ספורים ניתן קול לקבוצת גיל שלמה של ילידי שנות ה-70' שהתגייסו לקרבי. מי שהשירות במוצבים שבתוככי השכנה ההררית מצפון הוא מחוויות החיים החזקות ביותר שלהם.
אולי זו הקורונה שהגדילה את נפח זמן המסך של מי שבדרך כלל עסוקים מדי מכדי לעסוק בזיכרון, אולי סיבה אחרת. אבל הקבוצה שפתח הבמאי איל שחר, צברה עשרות אלפי חברים בתוך כחודש. ושם, החוויות לא ערוכות. המידע גולמי. רגעי הומור וכאלו של פחד ואובדן שלובים זה בזה בנוסטלגיה מורכבת.
ובתוך השטף, יש לא מעט בני משפחות שכולות שמחפשים עוד שביב מידע על הנופל שלהם. מהדורת חדשות 12 וגם כאן 11, הביאו אמש שתיהן כתבות שעסקו במידע שהצליחו המשפחות לאסוף בקבוצה. כמו חננאל, אחיו של אביחי דנוך ז"ל, שאמר לאוהד חמו ב-12, ברגע מכמיר לב: "קיבלתי תשובה לדבר שאפילו לא שאלתי. לפחות הוא לא סבל", לאחר שגולשים בקבוצה תיארו עבורו לראשונה את פרטי המתקפה בה נהרג אחיו במוצב סוג'וד.
אל רותי, אמו של אייל מישאל לוי ז"ל, הביא חמו תצלום של פניו הצוחקות של בנה. תמונה שעד עכשיו לא ידעה על קיומה. גם בכאן 11, הגיע הכתב ריאד עלי אל רותי אמו של אייל, וגם אל ימית בראשי כהן, אחותו של סגן דרור בראשי, שקיבלה בזכות הקבוצה, את תג 'גולני' שלו.
כתבות טלוויזיוניות שמתבססות על המתרחש ברשתות החברתיות הן ז'אנר נפוץ. אבל נדמה שלכבוד יום הזיכרון, אומצה גם המהות הפייסבוקית. זו המרגשת, השואפת לחבק. זו שמניחה בצד בינתיים את הניתוח ההיסטורי הביקורתי של מה היה שם ולמה.
והאמת היא, שלא פשוט לכתוב ביקורת טלוויזיה ביום כזה. כי גם זווית המבט הבוחנת שאמורה לחשוף את הקרביים המניעים את יוצרי הכתבות, נזנחת במהרה לטובת צפייה שטופת דמע. רוצה המבקר לומר – קצת נסחפתם עם הקיטש. רוצה להוסיף – לא יכול להיות שלבני משפחה לא היה מידע בסיסי לאורך השנים על הקרב בו נפל בנם. רוצה אפילו לציין, שסיפור לבנון ראוי לניתוח היסטורי מעמיק, שבמחנה הלאומי לא צריך לחשוש ממנו. אבל ליום אחד בשנה, כל זה מתמוסס. אפילו הדיון אם ראוי יותר להתמקד בסיפורי גבורה בשידורי היום או שיש מקום להדגשת החסר והגעגוע, נראה טרחני לפתע. כי כמו שמבהיר שטף הפנים והסיפורים האישיים שעולה במשך כל שעות היממה הזו בגל גדול ברשתות החברתיות – לוויכוח יש אינספור הזדמנויות. מה שנדרש כעת, הוא רק לכאוב מעט ביחד.
