מדינת ישראל לא חזקה בטקסים ובעיטורים. זה לא כל כך אנחנו. לצה"ל יש אמנם את העיטורים שלו, אבל בהוקרה אזרחית על תרומה לעם ולחברה אנחנו לא מאוד טובים. אין לנו אותות מרשימים כמו אות לגיון הכבוד הצרפתי, מדליית החירות הנשיאותית או תארי האבירות של מסדר האימפריה הבריטית. התחליף הישראלי לכל אלו הוא "פרס ישראל". פרס המוקיר את טובי בניה של מדינת ישראל שהגיעו להישגים מרשימים בשלל תחומי מדע, רוח ויצירה, וכן במפעלי חיים מרשימים במיוחד.
הם בדרך כלל כבר לא צעירים, ולא מאוד יפים. על רובם לא שמענו ולא היינו מסובבים את ראשנו לו פגשנו בהם ברחוב או בתור בסופר. אבל למרות זאת יש משהו מאוד מרגש בעובדה שברגע אחד בחיים שלהם מדינת ישראל יודעת לעצור ולהוקיר את תרומת אותו אוסף מרתק כל כך של מדענים, חוקרים, רבנים, ופעילים חברתיים.
עשרה חתנים וכלות זכו השנה בפרס ישראל. על חלקם שמעתי לראשונה עם קבלת ההודעה על זכייתם בפרס, וגם את פועלם של אחרים יהיה מאוד יומרני מצידי לנסות לשרטט. כך למשל אני אפילו לא אתיימר לנסות לכתוב משהו על הישגיו של זוכה פרס ישראל בחקר הרפואה פרופ' גדעון רכבי או זוכה פרס ישראל בתחום חקר הכימיה והפיזיקה פרופ' יוסף קלפטר. בשביל לכתוב עליהם משהו צריך קודם כל להבין מה הם חוקרים, וזה כנראה משהו שלעולם לא אצליח. מה שכן אנסה הוא לכתוב משהו ממה שלמדתי על כמה מחתני הפרס, בלי להתיימר להקיף את כל מפעלותיהם או לתת סקירה ממצה על הסיבות שבגללם הם זכו בפרס.
את שמו של הרב יעקב אריאל שמעו מן הסתם רבים מקוראי שורות אלו כבר לפני שנים. הרב אריאל הוא בן לקבוצה לא גדולה של אנשים, אולי עשרה, בטח לא יותר מעשרים, שעיצבה את דיוקנו של הציבור הדתי לאומי כפי שאנחנו מכירים אותו היום. אבל בניגוד לרבים מבני אותה חבורה, שהשקיעו את עיקר מרצם בפעילות ציבורית וחינוכית, עיקר מפעלו של הרב אריאל, שעליו זכה בפרס ישראל, הוא מפעל פסיקה הלכתי.
הרב אריאל הוא אולי החשוב מבין הפוסקים ב"דור המדינה" שעסקו בסוגיות של מפגש ההלכה היהודית עם החיים המודרניים. בניגוד לפוסקים רבים אחרים שעסקו בסוגיות אלו, והוא בוודאי לא יחיד בתחום, הרב אריאל לא התמקד דווקא במקומות ה"טכניים". טכנולוגיה והלכה, חקלאות והלכה וכדומה.
הרב אריאל מעולם לא חשש להכניס את ראשו בעובי הקורה של מפגש חיי ההלכה עם עולם הרוח המודרני. מפגש ההלכה עם עולם הפמיניזם, עם עולם התרבות והיצירה ועוד סוגיות קשות ומורכבות מעין אלו, לעולם לא הרתיעו אותו. זה לא עשה את פסיקתו ל"ליברלית" או ל"מתנחמדת". הרב אריאל מעולם לא היה רב מחמד, אבל הוא בהחלט פרץ דרכים חדשות שבהם יכלו לצעוד רבים אחריו ולפתח יותר ויותר את העיסוק בסוגיות חשובות אלו.
שמו של פרופ' אבישי ברוורמן מוכר לציבור הרחב כמי שהיה חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה במשך כתשע שנים, ובמשך כמעט שנתיים מתוכן גם שר בממשלה. יש בוודאי גם מי שזוכרים את העובדה שקודם לכן היה ברוורמן נשיא אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תפקיד בו כיהן 16 שנה. פחות אנשים יודעים או זוכרים שלתפקיד הזה של נשיא האוניברסיטה הגיע ברוורמן מקריירה מפוארת למדי בבנק העולמי בוושינגטון. שם שימש במשך 14 שנה ככלכלן בכיר ומנהל חטיבה. אבל ברוורמן חזר לישראל והפך תוך עשור וחצי את אוניברסיטת בן גוריון בנגב ממוסד אקדמי פריפריאלי לאימפריה אקדמית של ממש, שנושאת גם במחויבות חברתית לנגב הישראלי, על כל תושביו. דגם ממשי של אקדמיה שהיא לא מגדל שן אלא מחוברת לחברה הסובבת אותה.
ונחתום דווקא בכלה, פרופ' ורד נעם, האישה הראשונה שזכתה אי פעם בפרס ישראל לחקר התלמוד. את פרופ' ורד נעם לא הכירו רבים מאוד עד לשנים האחרונות. חוקרי תלמוד לא היו כאן ממש סלבס לפני שהסרט "הערת שוליים" יצא לאקרנים, ולמען האמת גם אחריו. מה שבכל זאת גרם לה להיות מעט יותר מוכרת למי שאינם מצויים בתחום, הוא מפעל שלמען האמת איננו מרכז פועלה המחקרי, אבל הוא מלמד רבות על אישיותה. קבוצת הפייסבוק "יומי" שמנגישה תובנות מחקריות על הגמרא לפי סדר הדף היומי. בלי היררכיה, בלי משחקי כבוד, גדולים וקטנים משתעשעים בדברי תורה יחדיו.
"לאחד קראתי נעם", אמרו חז"ל "אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה". אני לא אתיימר להגיד משהו על שיעור קומתה המחקרי של פרופ' נעם, בזה אני סומך על חברי ועדת הפרס. אני כן אגיד שלא נתקלתי במישהו שמכיר את פרופ' נעם ולא השתאה לנוכח טוב הלב, מאור הפנים והנעימות שקורנת מהאישיות שלה. וכן, 67 שנה לאחר היווסדו של הפרס מותר לשמוח על כך שאשה ראשונה זכתה סוף סוף בפרס ישראל בתחום חקר התלמוד.
