בלי מורים, יגדלו כאן פראים. כשהייתי בכיתה א', ראיתי בתוכנית הילדים המיתולוגית ריצ'רץ' תחזית חינוכית: בעוד עשר שנים לא יהיה צורך במורים, וכל התלמידים ילמדו רק ממחשבים. התחזית הזו עשתה עליי בזמנו רושם גדול. אך כמו תחזיות הבלהה של משרד הבריאות בימינו, להבדיל, גם התחזית הזו לא התגשמה, ובעזרת השם גם לא תתגשם. לא עשור אחד עבר אלא ארבעה, ועדיין אי אפשר בלי מורים. בימי הלמידה מרחוק אנחנו מגלים שוב שאם מנסים להחליף את המורים במחשבים, התוצאה אינה מזהירה.
הלמידה העכשווית מרחוק היא רק חצי צרה. כבר כמה שנים מתרגל משרד החינוך למידה מרחוק בשעת חירום, אבל בדרך אחרת מזו שנוקטים מורינו היום. בימים הראשונים של פגרת הקורונה הכפויה הציע משרד החינוך למידה מרחוק במתכונת ריכוזית: שיעורים מוקלטים שמשודרים לכל ילדי ישראל. זה היה כישלון חרוץ: כמעט אף אחד לא צפה. תוך כדי תנועה למדו המורים והמנהלים שאין תחליף לעמידה האישית של מורה מול התלמידים שהוא מכיר. כך הגענו לפתרון המאולתר של למידה באמצעות מפגשי זום. כך לפחות המורה רואה את תלמידיו מרחוק, וזה הרבה יותר טוב מכלום. הלוואי שיחזור במהרה לראות אותם מקרוב.
אולי נוכל להוציא משהו טוב מהמצב הרע, אם נפיק ממנו לקח מועיל: ילדים לומדים ממורים, ולא ממאגרי ידע. אפשר וכדאי להיעזר במאגרי ידע, גם ממוחשבים, אבל הם לעולם לא יוכלו להיות תחליף למורה אנושי. למה? כי ידע נצבר במאגרי ידע, אבל חוכמה נצברת רק בבני אדם.
הרמב"ם דיבר על חוכמה כעל דרגה של שלמות אנושית. אדם שזוכר הרבה עובדות איננו אדם חכם יותר ואיננו אדם שלם יותר. חכמינו הראשונים כינו אדם כזה: "חמור נושא ספרים". זהו ידע, לא חוכמה, ובשבילו באמת די בגוגל. הטענה הרווחת ש"הרב גוגל" יכול להחליף את הרב השכונתי מבלבלת בין חוכמה ובין ידע. מספרים על אישה שבאה לשאול רב בערב פסח האם אפשר לקיים מצוות ארבע כוסות בשתיית חלב. במקום לענות, הרב רשם לה המחאה על סכום מכובד, והיא יצאה מביתו שמחה ודומעת. אחרי שיצאה, בנו של הרב שאל אותו: אבא, למה דווקא לה נתת כסף? הרב השיב: כי אם היא רוצה לשתות חלב בסעודת ליל הסדר, אז לא רק שאין לה כסף לקנות יין, אלא גם אין לה כסף לקנות בשר. נראה את הרב גוגל עושה את החשבון הזה.
אני לא מדבר כאן רק על הרגישות האנושית של הרב, שהיא ודאי מעלה חשובה. אני מדבר על ידע שנצבר בניסיון חיים; על היכולת לקחת שאלה בהלכות ליל הסדר ולקשור אותה באופן אינטואיטיבי להיכרות עם אורחותיהם של בני האדם, להיכרות עם הלכות בשר וחלב, וגם ללב רגיש. מידע הוא אוסף פרטים אינפורמטיביים; חוכמה היא מידה אנושית, ולכן אפשר ללמוד אותה רק מתוך מגע עם אנשים.
אני מעז להמר שגם בעוד אלף שנה ילמדו צאצאינו ממורים בשר ודם. יכול להיות שהנדסה הם ילמדו מתוכנות בינה מלאכותית משוכללות, אבל תורה וחוכמה ושירה הם ילמדו מבני אדם
זוג החוקרים תמר ועוז אלמוג פרסמו באחרונה ספר על כשלי האוניברסיטאות שלנו, "כל שקרי האקדמיה". בין היתר, הם ממליצים לשים דגש הרבה יותר חזק על למידה מקוונת דרך הרשת. בכל זאת, הם מודים שקורסים מקוונים יכולים להחליף רק היבטים מסוימים של ההוראה, ולא היבטים אחרים. קורס ממוחשב כזה מכונה "מוּק": "Massive Open Online Course" (קורס המוני מקוון ופתוח). מעמידים את המרצה הכי טוב בעולם מול מצלמה, והתוצאה אמורה להיות הקורס הכי טוב בעולם. הבעיה היא שזה לא תמיד עובד. שיעור הנשירה מהמוקים מתקרב ל־90 אחוז, ומבין הלומדים שמחזיקים מעמד עד הסוף, רבים נכשלים בבחינה. החברות שמפיקות מוקים עוברות להתמקד בקורסים מקצועיים, קצרים ומכווני מטרה. כלומר, אפשר לצפות בסרטון של המרצה הטוב ביותר בעולם ולקבל ממנו הרבה ידע, אבל אי אפשר לקבל כך הרבה חוכמה.
בגלל כל זה אני מעז להמר שגם בעוד אלף שנה ילמדו צאצאינו ממורים בשר ודם. יכול להיות שהנדסה הם ילמדו מתוכנות בינה מלאכותית משוכללות, שישדרו היישר למוחם נתוני מדידה עדכניים על שיעורי החיכוך במישורים משופעים. אבל תורה וחוכמה ושירה הם ילמדו מבני אדם. גם בעוד אלף שנה, אני מעז לשער, יֵשבו ילדים צעירים ויתלו עיניים מעריצות במורה חכם. כי כמו שבני אדם צריכים אוויר ואור ואהבה, בני אדם צריכים גם חוכמה, והחוכמה נמצאת רק בחכמים. מידע אפשר ללמוד, אבל בחוכמה פשוט נדבקים. וכאן הלב נאנח: מתי כבר יוכלו לחזור כל ילדינו להידבקות האהובה הזו.
motzash.navon@gmail.com
