אין לי כלום ביומן. אז כל מיני חגים וימים מיוחדים הם הדברים הכי מרגשים שיש לי עכשיו. למשל פסח, למשל יום העצמאות, למשל פרק הסיום של פלמ"ח. הבעיה היא שכשהם עוברים ומתעוררים למחרת בבוקר לאותה שגרה בדיוק כמו של שבעת השבועות האחרונים, שוטפת אותי הדכדכת ומקרבת אותי יותר ויותר לנוטלה.
ולכן, וכדי להחזיר לעצמי את האור והתקווה – להלן לוח החזרה לשגרה שאני רואה בעיני רוחי:
עוד לפני בתי הספר, יחזרו לשגרה מעצבי השיער והקוסמטיקאיות. אחרת איך השומר של בית הספר יזהה את מר ראובן ויטלזון־יעקבס, שממש מקפיד הפעם על ספירת העומר? ואיך נזהה זו את זו, אם כל כך הרבה חברות מסתובבות עם פס מעוצב של שיער אפור־לבן, משל היה כיסוי ראש מגזרי? אחרי שנריב על התור במספרה (הסתומות שסיפרו את עצמן לבד בבית ראשונות – זה לרווחת הציבור כולו), ואחרי שנגמור את מלאי הג'ל בעולם (עד שלקח לנו קורונה שלמה להיפטר ממנו), יהיה אפשר לחזור לציביליזציה.
עוד לפני בתי הספר, חוזרים לשגרה הקניונים. וכך נוכל להחליף את כל זוגות הסנדלים שהזמנו און־ליין ולמרבה ההפתעה קטנים על הילדים. כמו שתמיד אמרתי, האון־ליין שייך לצעירים – אבל לא למי שיש לו ילדים. בשביל לקנות נעליים צריך כף רגל של ילד, וזו מן הסתם מחוברת אליו. אז ניקח את הילדים ונקנה להם סוף־סוף נעליים, כי הם מסתובבים עם הסנדלים של השנה שעברה, יבלות בבהונות ועקב עם כוויות שגולש החוצה. בושה.
עוד לפני בתי הספר, ייפתחו התורים לרופאים. הראשון, רופא השיניים. לדעתי המחסור במסכות N95 הוא כאין וכאפס לעומת המחסור בגז הצחוק שהרופא ישרוף על ילדים, כיוון שאין שן שאין בה סתימה ואין להם שורש שלא צריך טיפול. והלב נשבר למחשבה שמדובר בשיני חלב.
משם נלך כולנו לבדיקת עיניים. כי ברוך השם פסחה עלינו הקורונה, אבל נדבקנו בפזילה. התינוקת שלי נרדמת עם הפלאפון עליה (אין, אני לא מבינה איך אין לי פה מדור להנחיית הורים); מרוב ריבים מי ישב איפה, הרביעית ישבה בתוך הפלזמה; והשאר, סנטימטר ממנה, מנסים לגרום לה לזוז בעדינות: "זוזי או שאני מחטיף לך אני אומר לךךך!!!!!!!!"
ולסיום נגיע לאורתופד שימליץ לנו איך ליישר את הגוף שלנו מצורה של כורסה.
אל תשכחו להלביש את הילדים בבגדים הקטנים על מידותיהם ושאינם הולמים לעונה. ככה כשסבתא תשאל "מה זה? מה קרה?" מיד הילדים יענו לה: לא קיפלו אצלנו כביסה מפורים, אנחנו עם אותם גרביים שבועיים
עוד לפני בתי הספר, נקפוץ לבקר את סבא וסבתא. יותר נכון, נקפוץ לקפוץ על סבא וסבתא. הכול יעבור שם מיד ליד – נכדים, דמעות, נשיקות, קורונה וכסף. ואז נפעיל את מכשיר ההקלטה כדי שכל ההכרזות – איך התגעגענו אליכם, אתם באים אלינו לשבועיים, אנחנו באים לגור אצלכם בחופש הגדול, מעכשיו אנחנו מדברים רק איתכם ולא עם ההורים – כל זה יתועד, יתומלל, ייחתם אצל נוטריון וישמש נגדם. אל תשכחו להלביש את הילדים בבגדים הקטנים על מידותיהם ושאינם הולמים לעונה. ככה כשסבתא תשאל "מה זה? מה קרה? הבגדים קטנים עלייך? לא חם/קר ככה?" מיד הילדים יענו לה: לא קיפלו אצלנו כביסה מפורים, אנחנו עם אותם גרביים שבועיים. תוך דקה סבתא טסה אליכם הביתה וכעבור שעה כל הבגדים מקופלים בארונות ולכולנו חוזר הצבע לג'ינס.
ואז, הוווו אזזזזזזז, פותחים את המסגרות ואת בתי הספר. את כולם ומיד, מהגדול ועד הקטן ומהיום הראשון לימים מלאים הכוללים פנימייה (ושאף אחד לא יעז להציע הסתגלות!). אחרי החבק וסע, לא אחזור הביתה ולא אלך לנוח, אלא אשב באוטו ואחזור ל־4,325,849 הודעות ווטסאפ שסומנו שנקראו למרות שלא נקראו מעולם, פשוט הילדים התעסקו לנו עם הנייד. יתגלו לנו לידות שהיו, אירוסין, חברות שחייבות אותך דחוף כי הן מחוץ לבית שלך עם גלידה, טוב לא משנה כבר נסענו. אחרי זה נמחק את כל המדיה שהצטברה מהבדיחות הדלוחות, חידות החשבון השנואות ו"מִצאו את שמות הלהקה שבתמונה" – זה עציץ, למי אכפת!!!!!!!!!! – ודווקא שם, ברגע הזה, נתחיל לגלות שגם היה כיף. תמונות סלפי של הילדים, דברים שעשינו, יצירות שהרסנו ואתגרים שביצענו.
ומה הכי קשה? שגם כשבאמת הרוב יחזור, הילדים יחזרו למסגרות, השורשים יחזרו לבלונד והגבות המחוברות יישארו לפרידה קאלו, עד שיחזירו את ההיכלים והבמות יש עוד זמן. ואחרי יומיים שבהם אבכה מאושר על השקט בבית, תשטוף אותי הדכדכת ותטביע אותי בנוטלה.
revitalv@makorrishon.co.il
