אני רוצה לדבר איתכם היום בשבח ההזנחה. תקראו לשיחה הזאת: "ההזנחה כאמנות". אפשר גם "ההזנחה כמקצוע". את כישורי ההזנחה שלי רכשתי בדם, יזע ודבק חם, לאחר שהבנתי שפיסול בעיסת נייר משמח אותי בערך כמו לעמוד בפקקים של איילון.
רגע, אל תתקפו אותי. יש משנה סדורה מאחורי אג'נדת ההזנחה. למען הפרוטוקול ייאמר שאין הכוונה להזנחה פושעת – עדיין צריך להאכיל אותם ולדאוג למחסורם, ולכן תשקלו את העניין טוב־טוב לפני שאתם מביאים ילדים. הכוונה היא לרגע שבו הגעתי להכרה שילדיי לא באמת צריכים שאעסיק אותם כל הזמן.
יש אנשים שהגיעו אליה רק עכשיו, בימי הקורונה, כשהדרישה להעסקת הילדים הפכה למופרכת ברמות קשות. אבל לי זה קרה עוד הרבה לפני ימי הזום הארורים, עת הסתובבתי בגבעות ארמניה. באחת הגיחות נקלענו לכפר מקומי שנתקע איפשהו בין ימי הביניים לעת החדשה, וראיתי דוכן של אם ובתה שמכרו ממתק בשם צ'ורצ'חלה. הילדה השחילה אגוזי לוז לתוך חוט כדי ליצור את הבסיס של המאכל. היא נראתה נינוחה ומרוכזת. אף אחד לא קנה לה ערכת יצירה, ובכל זאת איש לא היה צריך להעסיק אותה.
פעם, לפני שהעולם יצא מפרופורציה, הורים לא התפלפלו ארוכות בשאלה איך להעביר את זמנם של הילדים. הם פשוט נולדו לתוך הבית והצטרפו לסדר יומה של המשפחה. מגיל מסוים אפילו השתתפו כחלק פעיל בהבאת הפרנסה, וממילא לא עלתה השאלה איך להעסיק אותם. אבל אז האנושות שינתה את גישתה כלפי ילדים, וממבוגרים בפוטנציה הם הפכו ליצורים חסרי אונים שכל הבית סובב סביבם.
"ככל שהילדים הפכו ליותר חסרי תועלת", טוענת העיתונאית ג'ניפר סניור, "כך התחילו להיות להם יותר צעצועים". בספרה "אושר גדול ושום כיף – הפרדוקס של ההורות המודרנית", היא מדברת על דגם ההורות המקובל היום, שהיא מכנה "הורות הליקופטר" – הכוונה היא להורים שלא מפסיקים לרחף מעל הילדים שלהם ומרעיפים עליהם פעילויות יזומות בלי סוף, מתוך רצון אינסופי לפתח אותם. לא פלא, היא מסבירה, שההורות הפכה למשימה כל כך תובענית ומתישה.
לפי סקר ניצול הזמן של משרד העבודה האמריקני, בשנת 1965 אמהות בילו שלוש שעות וחצי פחות בטיפול בילדים מאשר בשנת 2008. "נשים מרגישות כאילו האמהות שלהן בילו איתן יותר זמן", אמרה סניור בריאיון לעיתון הארץ, "בעוד שלמעשה הן שלחו אותנו החוצה לשחק בזמן שהן ניקו ובישלו". עוד היא מספרת על אחד המרואיינים במחקרה, שסיפר לה שכילד הוא נמנע מלהגיד לאמא שלו "משעמם לי", כי הוא ידע שהתשובה תהיה: "אז אולי הגיע הזמן שתסדר את החדר". אבל היום השעמום נתפס כפרסונה נון גראטה בחייו של הילד. חדרי הילדים שלנו עמוסי צעצועים ומשחקים שכל מטרתם אחת, אומרת סניור – למנוע מהם רגע אחד של שעמום.
והרי החדשות המרעישות: לא יקרה כלום אם ילדינו ישתעממו קצת לפעמים. הרגעים היצירתיים ביותר של ילדותי התרחשו דווקא כשההורים לא השגיחו בנו ויצאנו החוצה לרחוב, זנוחים ומופקרים לטבע
הדבר הכי מתיש בימי הקורונה האלו הוא התחרות הסמויה והבלתי נגמרת על כישורי ההורות. זה התחיל מהלו"זים היומרניים שנתלו על המקרר עם פרוץ הנגיף, והמשיך בסרטוני הדרכה של הורים לעבודות יצירה מושקעות, שבשביל לצלוח אותן איאלץ להתפטר מעבודתי ולחזור לשיעורי מלאכה ביסודי, כדי להיזכר איך לעזאזל עושים תך מַכלב.
ככל שההורות שלנו נעשית מודעת יותר, כך היא נעשית גם יותר תובענית ומתישה. את הדוגמה הטובה ביותר לכך קיבלתי באחד ממפגשי החברים שלנו. אחת האמהות ניסתה לשתות קפה בזמן שכל רגע ניגש אליה ילד אחר עם איזו בקשה. היא לא הצליחה להחליף מילה במשך כל המפגש. לעומתה, אמא אחרת נחה בשלווה על הדשא וילדיה התרוצצו במרחבים. "איך את עושה את זה?" היא שאלה אותה בקנאה. "אני פשוט לא מייחסת חשיבות לכל צורך שלהם", ענתה בנונשלנטיות. "הילדים שלך התרגלו שבכל פעם שהם ניגשים אלייך הם מקבלים מענה. שאין כבוד לזמן של אמא, ואפשר להפריע לה כל שתי דקות כשהיא מנסה לדבר עם חברים. את רוצה שייתנו כבוד לזמן שלך? קודם תיתני אותו לעצמך".
והרי החדשות המרעישות: לא יקרה כלום אם ילדינו ישתעממו קצת לפעמים. אין שום ספר שבו כתוב שהם צריכים להיות מועסקים 24/7. הרגעים היצירתיים ביותר של ילדותי התרחשו דווקא כשההורים לא השגיחו בנו ויצאנו החוצה לרחוב, זנוחים ומופקרים לטבע, ובנינו בכוחות עצמנו רובה מקרש עזוב בעזרת מסמר, אטב כביסה וגומייה.
אם בתחילת הדרך כולנו הרגשנו שהסגר הזה בא להחזיר אותנו לחיק הילדים, חמישים ימים לאחר מכן צריכה להגיע גם המסקנה המתבקשת – לפעמים צריך גם לשחרר. להבין שהדרך השפויה ביותר לגדל ילדים היא – ובכן – קצת פחות לשים עליהם. לתת לילדים להתמודד עם שעמום זה לא להפקיר אותם, אלא להכין אותם לשעמום הגדול יותר שמחכה להם בעתיד – חיי הבורגנות.
