שבת פרשת אחרי מות נבחרה על ידי משפחת רבינוביץ', משפחתה של דסי ז"ל שנפטרה ממחלת הסרטן, כשבת שבה מן הראוי לקדם את המודעות לשכול אזרחי. במונח "שכול אזרחי" מבקשים אנו לתאר את מי ששכלו בן או בת, אח או אחות צעירים שלא במסגרת "ממלכתית" – צבא, משטרה או פעילות טרור. החדרת המודעות תעשה, כך על פי חזונו של פיני רבינוביץ' אביה של דסי, על ידי מתן שיעורים בבתי כנסת, שיחות בפורומים שונים, ופרסומים באמצעי מדיה שונים.
האמת ניתנת להיאמר, שכאשר איבדתי את בני עֹז, שנפטר אף הוא מסרטן, כמעט בן 16, התלבטתי ביני לבין עצמי האם ההגדרה החדשה שלי היא "אב שכול" או שמא מונח זה מיוחד דווקא לשכול צבאי. ואל יקל הדבר בעיניכם. חששתי שמא נשיאת התואר "אב שכול" תפגע בהורים שכולים שאיבדו את יקיריהם בצבא. זכרתי את המאבקים שנוהלו בשאלת ההכרה בנפגעי טרור ופעולות איבה כמי שיש להזכירם ביום הזיכרון, במחלוקות הקשות בין אלמנות ויתומי צה"ל לבין ההורים השכולים, וחששתי שכינוי של מי שאיבד ילד בנסיבות אזרחיות כ"הורה שכול" עשוי לגרור מחלוקות ופגיעות מיותרות.
יחד עם זאת, בין אם יש לראות בי ובמי שאיבד ילד בנסיבות אזרחיות כהורה שכול ובין אם לאו, המודעות לקיומו של שכול אזרחי היא מחויבת המציאות. רק כשארע לי האסון ועֹזי שלי נפטר הבנתי, שלמעט החברים, המשפחה והקהילה אין שום גורם רשמי שמסייע להתמודדות עם האובדן הנורא.
בני, שנכנס ויצא מבית החולים במשך כמעט שנה, נפטר בבית החולים. בשנה של המחלה, הרופאים והאחיות, כמו גם בנות השירות הלאומי, הפסיכולוגית והעובדת הסוציאלית ליוו את עזי ואותנו ההורים בכל רגע ורגע. עם פטירתו ליוותה אותי העובדת הסוציאלית למשרד בו מודיעים על נפטרים. מאותו רגע, לראשונה מזה שנה שלמה, היינו לבד בלי גורם רשמי שילווה אותנו. היינו צריכים לדאוג למציאת בית עלמין, לקביעת מועד הלוויה, להעברת הגופה לבית העלמין, להכנת הבית לקראת השבעה ולכל סידורי השבעה. אלה הדברים שמצריכים טיפול בכל מקרה של פטירה, אבל אני מניח שאין צורך להסביר שאובדן של ילד, לעומת מי שהלך לעולמו על פי מהלך הדברים הטבעי, מכה בך בעוצמה כה רבה, ומקשה על התפקוד.
נכון שיש משפחה, חברים, רב קהילה ואחרים שסייעו לנו באותם עניינים, אבל הדברים נעשו בהתנדבות מלאה, ביוזמה אישית אך גם ללא יד מכוונת לעיתים. כנראה שישנן משפחות לא מעטות שחוו אבדן ושלהן לא הייתה כתובת מוגדרת ברגעים כה קשים אלה. ייתכן גם שרבים מן הסובבים אותן אינם מודעים כלל לקשיים ולצרכים.
הלוויה והשבעה הן רק ההתחלה, עם נוכחות של מנחמים. כשהשבעה נגמרת אתה נמצא רוב הזמן עם עצמך. מדי פעם יש מי שנזכר להתעניין בשלומך, אך הימים חולפים, שיחות ההתעניינות הולכות ומתמעטות, ובסביבתך הטבעית והקרובה אין מי שממש יכול לנחם אותך. ההפך הוא הנכון. רעייתך, המשענת הטבעית, חוותה את אותו אבדן. כך גם ילדיך והוריך. בעצם כל מי שבאופן טבעי תבחר להשען עליו בשעת צרה, נזקק למשענת לא פחות ממך.
יש מי שהם חזקים יותר, ותודה לאל, משפחתי ואני מחזיקים מעמד ומחזקים זה את זה. אבל יש משפחות בהן האובדן הביא למשברים קשים מבחינה נפשית, מקצועית, חברתית ומשפחתית. אני מכיר אנשים שבמשך חודשים ארוכים לא הצליחו לקום בבוקר לעבודה ולבסוף נאלצו לוותר עליה, אחרים סבלו מחרדות וסיוטים באופן בלתי נשלט, כאלה שוויתרו על חיי חברה וכאלה שהמשפחה פשוט התפרקה. כל זה טבעי ביותר. הבעיה היא שאין אף גורם רשמי במדינה שאכפת לו כשמדובר בשכול אזרחי, וגם הסביבה לא מודעת למתרחש ועל הצורך של אותן משפחות בסיוע.
כשחייל נופל, מגיעה משלחת המורכבת מרופא ואנשי מקצוע כדי להודיע למשפחה. מרגע זה ואילך המשפחה זוכה לליווי צמוד, החל מטיפול בכל הסידורים הכרוכים בנפילת הבן – לוויה, קבורה ושבעה – וכלה בביקורים סדירים של אנשי מקצוע והחברים ליחידה. הן מקבלות סיוע בדמות טיפולים רפואיים, ליווי סוציאלי ואף כספית בעת הצורך. יש להן ימי וערבי זיכרון והן זוכות להטבות נופש שונות. המשפחות זוכות לליווי צמוד מהמדינה ומעמותות המתמחות בכך (יד לבנים, ארגון האלמנות והיתומים, חבר וכו') עד יומן האחרון. בעבר היו אלה רק ההורים שזכו לסיוע, היום זכאים לכך גם האחים והאחיות.
שבת פרשת אחרי מות, בה מוזכרת בשנית פטירת בני אהרן, נבחרה, באופן טבעי לכאורה, לשבת בה ייעשה ניסיון להעלות מודעות לשכול האזרחי. לכאורה, כי דווקא פטירת בני אהרן בעלת מאפיינים של שכול ממלכתי ולא של שכול אזרחי. בני אהרן נפטרו בעת מילוי תפקידם, ולכן המנהיג, משה רבנו, מורה באופן אישי, מיד עם הפטירה, איך לטפל בגופות, כיצד על האבלים לנהוג, ומכריז על אבל ממלכתי. יש להניח שמשה והעם ליוו ותמכו באהרן ומשפחתו עד יומם האחרון.
אבל השכול האזרחי והשפעותיו ניכרים בסיפורים אחרים במקרא. קצרה היריעה מלמנות את כולם אז נזכיר רק בודדים. "מותו" של יוסף, השפיע על כל משפחתו. יהודה ירד מאחיו, ויעקב נשאר באבלו ועד יום מותו לא הצליח להתאושש מהאבל הכבד. גם לאחר שהתברר שיוסף חי, מתאר יעקב את חייו כ"מעטים ורעים". שרה אימנו, לפי המדרש, נפטרה בגיל צעיר יחסית לאותה תקופה, והמדרש מספר שמעשה העקדה הגיע לאזנה ומיד נפחה את נשמתה מצער, למרות שהעקדה לא יצאה לפועל. אדם הראשון , כך לפי המדרש, פרש מאשתו למשך 130 שנה בעקבות האבל על מותם של קין והבל. אבל על כל אלה עולה סיפורה של נעמי ששכלה את בעלה ושני בניה. בקשתה כי תיקרא מרא במקום נעמי, מתארת את הרגשתה. השכנות, כך עולה מהכתובים, ידעו לשאול "הזאת נעמי" אך חוץ מקצת רכילות ורחמים לא ממש סייעו לה. אילו הייתה מודעות לשכול האזרחי, ייתכן שגם השכנות וגם זקני העיר היו נזעקים לסייע לנעמי והצורך לשלוח את רות לרעות בשדות זרים והתערבותו של בועז לא היה מתעורר.
שכול אזרחי קיים מאז ומעולם. הגיע הזמן שתהיה קצת יותר מודעות לאנשים הנמנים על קבוצה זו ולצורכיהם, הן מצד הקהילה הסובבת אותם והן מצד מוסדות המדינה. הפקרת המשפחות השכולות על ידי על המדינה צריכה להיפסק, ועליה ליצור מנגנון מעקב שיבטיח סיוע למי שאינם מצליחים לחזור ולקום על רגליהם לאחר חווית האבדן.
