שגרה, שובי אליי: געגועים בלב הסגר

אני מתגעגע לשתיקות מביכות במעלית. עם השכנים, במשרד. אני מתגעגע להחזקת הדלת למישהי שרצה לכיוון המעלית בטירוף ולשלוח מבט שכולו "אני נשוי למרות מעשה האבירות הבלתי יתואר שביצעתי כאן".

אני מתגעגע לבתי קפה. לשבת עם שירן בשישי בבוקר ולהזמין ביצה, שתי גבינות ומיץ תפוזים בשישים שקל, רק כדי להתלונן כל הארוחה על המחיר ולחזור בשישי הבא.

אני מתגעגע לפרשנים לענייני חוץ שמתלוננים שאנחנו לא כמו ספרד, איטליה או ארה"ב. מה יהיה על תחושת האנדרדוג שלי?

אני מתגעגע לסופר. להרגיש את הירקות בידיים, ולבחור לא טוב. נמאס לי שכל הירקות שמגיעים אליי במשלוח תמיד מושלמים ויפים. איפה החוויה של לבחור עגבנייה רכה מדי, או לפספס צלקת עמוקה וחומה במלפפון?

אני מתגעגע לתקופה ששר הבריאות היה תפקיד שמקבל מספר 3 במפלגה של 7 כי הוא יודע שבחיים לא יתנו לו את תיק מספר 1.

אני מתגעגע לאייטמים בחדשות על "כמה ילדים בתיכון מוציאים לקראת נשף הסיום", ועוד אייטמים שטותיים שלגבי ברבש בחיים לא יהיה מה להגיד עליהם. סתם, לגבי ברבש תמיד יהיה מה להגיד.

מי שלא עוקף

אני מתגעגע לאמא שלי. לא נפגשנו יותר מחודש. אנחנו עושים מלא שיחות וידאו אבל זה יותר עם המצח שלה, כי היא עוד לא מחזיקה את הטלפון כמו שצריך. אני מתגעגע לאור בעיניים שלה כשהיא רואה את הנכדים. ולאור בעיניים שלהם כשהם רואים את המתנות.

אני מתגעגע להחזרת מנה במסעדה. אני לא עושה את זה הרבה, אני פחדן שאוכל ושותק, תמיד מרגיש אשם בזה שהמנה שקיבלתי גרועה. אגב, לא רבים יודעים, אבל הסגולה לבחירת המנה הכי טובה במסעדה היא לשבת מולי.

אני מתגעגע למריבות בתור. הדבר הראשון שאני עושה כשאנחנו יוצאים מהקורונה הוא לריב עם מישהו בתור. שמירת מרחק של שני מטר היא סכין בלב הישראליות. נימוס אירופי זה נחמד ותור מסודר זה אחלה, אבל אומה שלא עוקפת אין לה תקומה. מי שלא עוקף בארץ לא יעקוף את העולם.

אני מתגעגע לתקופה שאקספוננציאלי הייתה מילה שלא הבנתי בתיכון, ולא מילה שאני לא מבין בגיל 37.

אני מתגעגע לגעגועים לילדים שלי. חופשת הלידה המאולתרת שזכיתי לה אמנם כיפית, אבל בא לי לפעמים להיתקע באיזה פרויקט עד שמונה בערב ולחשוב מה שלושת המשוגעים הקטנים עושים עכשיו, ואיך בדיוק הם מטריפים את אמא שלהם.

אני מתגעגע לכדורגל. לזפזפ בין ערוצי הספורט ולא לעצור על פריז סן ז'רמן נגד באיירן מינכן כי זה לא משחק מספיק אטרקטיבי בעיניי. עכשיו אצפה גם בדינמו מינסק נגד סקציה נס־ציונה אם רק יתנו לי.

אני מתגעגע לתקופה שבתקשורת התבכיינו שיש פה מיליוני עניים ורעבים סתם כי זה התאים לאג'נדה. עכשיו אנחנו אמנם עוד לא שם, אבל כואב בעיניים ובאוזניים לשמוע מה קורה לאנשים.

אני מתגעגע לעצבנות על הילדים שלא עוזרים לי להלביש אותם בבוקר. לא כמו עכשיו, שכלל האצבע להחלפת בגד הוא כתמים משלוש ארוחות שונות.

אני מתגעגע לגני שעשועים, ולמבט העייף בעיניים של הילדים כשאנחנו חוזרים משם. אני מתגעגע לזה שהם מנקרים לי מעייפות בארוחת ערב, ושצריך להשגיח עליהם כדי שלא יירדמו באמבטיה. לא כמו עכשיו, שהמשפט הראשון שהעולל אומר לי בכל בוקר בשבוע הוא "אבא, נרדמתי אחריך".

אני מתגעגע לביטול פגישה שלא בא לי עליה, באמצעות ההודעה "סלח לי, אני נאלץ לבטל, לא מרגיש כל כך טוב". לך תשלח את זה למישהו עכשיו, ותהפוך את עצמך בעיניו למוקד הדבקה פוטנציאלי שמצריך דיווח לרשויות.

שוקולד ושווארמה

אני מתגעגע ללחיצה על כפתורים במעלית בלי להתרגש כאילו הרגע שחיתי עם כרישים.

אני מתגעגע לחברים של הילדים מהגן שבאים אלינו לצהריים, ואני יושב בצד, מסתכל עליהם מחייך וחושב לעצמי: עכשיו גם הם חייבים לארח את שלנו.

אני מתגעגע לאבא שלי, גם בלי קשר לקורונה.

אני מתגעגע לתמונות של הילדים מהגננת. אני מתגעגע למחיקת תמונות של ילדים של אחרים. בטח ימצאו חיסון לקורונה ותרופה לסרטן לפני שיפתחו אפליקציה פשוטה ששולחת אליך רק את התמונות של הילד שלך.

אני מתגעגע לעכברת. זוכרים שהמחלה שהכי פחדנו ממנה הייתה כזו שאפשר להידבק בה רק אם אתה מאלה שנוסעים לטיולים בנחלים בצפון? חלום שלי עכברת עכשיו.

אני מתגעגע לחו"ל. לא הייתי שלוש שנים בחו"ל, אבל בכללי אני מתגעגע לחו"ל. אני גם מתגעגע לפחדים הגיוניים בחופשה בחו"ל – מתקפה של דאעש, התרסקות מטוס, יום גשם, כאלה. אני מתגעגע לסרטים של אנשים צורחים על דיילים כי לא מכרו להם שוקולד. מי יודע כמה זמן נצטרך לחכות לסרטון השוקולד הבא.

אני מתגעגע ללאפה עם שווארמה. מתגעגע לבחור שמכין לי את הלאפה ואני מסתכל לו על הידיים כדי לבדוק שלא נופלת בטעות איזו חתיכה, לא עלינו. עכשיו אני אסתכל לו על הידיים כדי לבדוק שהוא לא מדביק אותי במוות.

אני מתגעגע לסרט בקולנוע. האמת שגם בקולנוע לא הייתי מלא זמן, אבל אני מתגעגע לאמירה "מאמי, אולי נזמין בייביסיטר לחמישי ונלך לסרט, הרבה זמן לא היינו".

אני מתגעגע לטלפון שלי. מאז שהתחילה הקורונה הוא כל הזמן אצל העולל. הוא כבר אומר לי "אבא, יש לך טלפון, תבקש מאנשים לא להתקשר כשאני באמצע בנג'י בננה".

אני מתגעגע לשגרה המשעממת, המונוטונית, המעייפת. סתם שגרה, עם עבודה, בית, עבודה, בית וחוזר חלילה. כזאת שגורמת לך לחשוב כל הזמן, "למה לא קורים לי דברים מרגשים בחיים". למה? כי זה מה שקורה כשאלוהים מחליט לרגש קצת. תחזיר לנו את השגרה שלנו, מבטיחים להשתעמם בשקט.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il