רוב גלי הים נוצרים בשל נשיבת רוחות על פני המים. הרוח היא מקור אנרגיה מתמיד וחזק, וביכולתה לחולל גלים עצומים. אבל לעיתים נדירות מתרחש אירוע משמעותי בתחתית גוף המים, כמו רעידת אדמה חזקה. כשזה קורה, כמות עצומה של מים נדחפת במהירות כלפי מעלה, וכשהיא יורדת, נוצר גל צונאמי. בניגוד לרוח, שמשפיעה על פני השטח, רעידת האדמה מעבירה אנרגיה בגוף המים כולו, לכל עומקו. במעמקים הגל העצום הזה כמעט בלתי נראה, אבל כשהוא מגיע למים רדודים הוא מתרומם, וכאשר הוא מגיע ליבשה הוא לא מתנפץ על החוף כגל רגיל, אלא ממשיך וממשיך ומחולל הרס עצום.
בתשעה בנובמבר 1995 התרחשה רעידת אדמה עזה במעמקי ים המשפט הישראלי. פסק־דין שניתן בנושא אזוטרי למדי, גביית חובות במגזר החקלאי המשפחתי, הפך לאבן הראשה של "המהפכה החוקתית". אנחנו נוהגים לציין את הולדתה של מדינת היהודים בה' באייר תש"ח; הדיפ־סטייט, המדינה שבתוך המדינה, תחגוג בנובמבר השנה חצי יובל לעצמאותה.
הבעיה כבר מזמן רחבה הרבה יותר מבית המשפט. נוצרה קהילה משפטית ענפה, מאוחדת ומתואמת, החולשת על כל ענף ומוסד בממשל הישראלי
טענת העותרים באותו ערעור הייתה שהכנסת סתרה את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בית המשפט דחה את הטענה, אך אף שהדבר לא נגע לפסק הדין, החליטו השופטים לדון בשאלת הסמכות העקרונית. שלא במפתיע הם קבעו, בשפע של פלפולי פלפולים על פני מאות עמודים, כי בדיעבד מסתבר שהכנסת, כשחקקה את חוק היסוד כבוד האדם וחירותו, פעלה כרשות מכוננת והסמיכה את בית המשפט לפסול חקיקה ראשית.
תוכנם הרלוונטי של מושגים מופשטים כמו "כבוד", "חירות" או "זכויות אדם" נתון במחלוקת חריפה בין השקפות עולם. אבל בעקבות אותו פסק דין, רעיונות כלליים כמו "כבוד האדם", או התזה הפסאודו־אינטלקטואלית המופרכת שלפיה "זכויות אדם" אוניברסליות הן "נשמת אפה של הדמוקרטיה", הפכו בישראל לכלי שגובר על כל הליך דמוקרטי ועל כל רשות שלטונית. בשמם של רעיונות אלסטיים שכאלה, שאפשר למתוח ולעצב בכל אופן ולכל כיוון, בית המשפט הסמיך עצמו לבטל כל חוק או צו ולחייב את המדינה לעשות ככל העולה על רוחו.
בזמן אמת, החיישנים הסיסמוגרפיים הפוליטיים החמיצו את רעידת האדמה בים המשפטי, מפני שהם התמקדו ברעידת אדמה שהתרחשה באותו זמן ביבשה. ימים ספורים לפני פרסום אותו פסק דין נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. עיני הציבור היו נשואות למקומות אחרים: הרצח, הבחירות, תהליך אוסלו, הטרור. אבל הצונאמי המשפטי כבר החל לדהור לעבר החופים הציבוריים.
תוצאה מסוכנת
השנה אנו מציינים חצי יובל לאותה רעידת אדמה משפטית, ואפשר כבר להעריך את פגעי הצונאמי שחוללה. הנזק עצום. הדמוקרטיה הישראלית טבעה כליל. יסודות המשטר הדמוקרטי שלנו שקעו מתחת למים. שלטון החוק, לשון החוק, הפרדת הרשויות, סמכויות קביעת המדיניות של הממשלה, יכולת החקיקה הייצוגית של הכנסת, ובעיקר הזכויות הפוליטיות של אזרחי ישראל – כולם בחורבות, הריסות מיטלטלות בזרמי ים משפטי, שגאה והציף את היבשה. המשטר בישראל הפך מדמוקרטיה למשפטוקרטיה. אין עוד מדינה דמוקרטית שבה אין כל משמעות וסמכות לשום דבר מלבד קביעת המשפטנים, שאינם מחויבים לדבר מלבד דעותיהם הסובייקטיביות, ערכיהם האישיים והאידיאולוגיות הפרטיות שלהם.
רק בשבועות האחרונים ביטל בית המשפט את חוק הפיקדון של המסתננים, שהוא עצמו ראה כמעין סעד בעבר, התערב באופן שאין לו אח ורע בעולם בסדרי העבודה של הרשות המחוקקת בעניין קביעת יו"ר הכנסת, וכעת הוא מתכונן לדון בזכותו של נתניהו, שזכה במספר הקולות הגדול ביותר והשיג הסכם קואליציוני רחב, לכהן כראש ממשלה. בישראל הכול פתוח. כפי שכבר הבהירו שופטים בבית המשפט העליון, גם את חוקי היסוד הם יכולים לבטל. בית משפט בורא חוק בורא בית משפט.
אבל הבעיה כבר מזמן רחבה הרבה יותר מבית המשפט. הצונאמי המשפטי יצר קהילה משפטית ענפה, מאוחדת ומתואמת, החולשת על כל ענף ומוסד בממשל הישראלי. המשפטנים קובעים הכול בינם לבין עצמם, בסימביוזה מפחידה בין היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות, היועץ המשפטי של הכנסת, היועצים במשרדי השרים, עורכי דין פרטיים ועורכי דין של עמותות, ובית המשפט.
נוצר כאן מעמד של משפטנים, מעמד שלטוני בכל מובן, שהסמיך את עצמו לשלוט וזיכה את עצמו בעדיפות על פני נבחרי הציבור. הגילדה הזאת היא התופעה האנטי־ליברלית והאנטי־דמוקרטית ביותר בעולם המערבי, והיא התוצאה המסוכנת ביותר של הצונאמי המשפטי.
מי ששם לב לכך הוא יו"ר כנסת אחד, כאשר שופט בית משפט השלום ביטל חוק וזכה לגיבוי מאהרן ברק. אותו יו"ר קרא אז למהפכה החוקתית "הפיכה שלטונית המסכנת את יסודותיה המקודשים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית… בקרב חלקים גדלים והולכים בממסד המשפטי והציבורי, הכנסת פשוט מיותרת… בית המשפט העליון יכרות את הענף שעליו הוא יושב ויזעזע את העץ כולו". הוא קרא בתוקף לכנסת "לשוב וליטול לידיה את ההגה שניתן לה מידי העם מכוחה של השיטה הדמוקרטית".
אותו יו"ר, ראובן ריבלין שמו, הוא היום נשיא המדינה. מאז הוא הפך חברבורותיו והצטרף לעדת מלחכי הפנכה של הגילדה המשפטית. ואכן, ההבנה חלחלה זה מכבר בקרב כל בעלי העניין, שהעוצמה האמיתית בישראל מצויה במערכת המשפט. הכוח לא רק משחית, הוא גם יוצר סביבו מעגלים של עסקנים, אינטרסנטים, פעילים פוליטיים ומעריצי כוח שנמשכים לעוצמה כעש אל האש ומעמידים עצמם לשירותה, בדרך כלל בזעקות על "שחיתות" הפוליטיקאים ו"דמוקרטיה מהותית".
מדינת ישראל בת 72, אבל יסודות הדמוקרטיה שלה ומוסדותיה המרכזיים שקעו תחת זרם משפטי אדיר. הפוליטיקאים משותקים, רועדים מפחד וחסרי אונים. המשפטנים ושופרותיהם נמצאים בכל מקום, כרשת סוכנים פרושה היטב, מסכלים כל יוזמה ומאמץ לשנות את הנתיב המסוכן שישראל הולכת בו.
כל צונאמי, חזק ככל שיהיה, מתרסן בסוף. אחרי שהגיעו לשיא בכיבוש היבשה, הגלים משנים כיוון ושבים לים. התיקון לחורבן שחוללו המשפטנים יהיה בהכרח כואב, אבל זו השליחות הציונית המרכזית של דור המנהיגים הבא בישראל: להשיב את הריבונות לעם, את האיזונים והבלמים למשטר, ואת השלטון לחוק. לא הקמנו מדינה עצמאית לפני 72 שנה רק כדי לראות אותה נחרבת תחת גלי צונאמי משפטי.
