ביום שישי, ז׳ באייר, מלאו מאה שנים לוועידת סן־רמו. נשיאה הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן, הגדיר אותה כאירוע שבו נולדה להלכה מדינתו של העם היהודי, לימים מדינת ישראל.
בסן־רמו שבריוויירה האיטלקית התכנסו לפני מאה שנים נציגי המעצמות שניצחו במלחמת העולם הראשונה. הם קבעו שהאזורים שהיו עד המלחמה בשליטה בת 400 שנים של האימפריה העות'מאנית, ינוהלו מעתה במתכונת חדשנית של "מנדט" זמני, לפי חלוקה מוסכמת בין המדינות המנצחות, שהמטרה היא להביא לעצמאות מדינית של עמי האזורים שעליהם חלים אותם "מנדטים" זמניים. בוועידה נקבע כי ברובו המוחלט של השטח העות׳מאני באזורנו תתאפשר עצמאות של העמים הערביים. כך, המנדט הצרפתי הביא לעצמאות סוריה ולבנון, ולצידו מנדט בריטי שהביא לעצמאות עיראק.
המנדט השלישי באזור, זה שנגע ל"ארץ ישראל", היה המאתגר מכולם. אותן מעצמות אימצו החלטה היסטורית אמיצה ומרחיקת לכת ששינתה מציאות בת קרוב לאלפיים שנה: הן קבעו שארץ ישראל תופקד זמנית לניהול המנדט הבריטי מתוך מטרה קונקרטית ומדויקת – הקמת בית לאומי לעם היהודי, ובעיקר לאותם מיליונים של יהודים שחיו אז לא בארצם כי אם בכל קצווי תבל.
נציגי בריטניה, צרפת, איטליה, יפן, יוון ובלגיה, והמשקיפים האמריקנים איתם, אימצו פורמלית את הצהרת בלפור שהייתה עד אז רק הצהרת כוונות של האימפריה הבריטית ששלטה בארץ ישראל. החלטתם האמיצה בוועידה ההיסטורית הזאת אושררה מיד אחרי כן בידי חבר הלאומים על ידי 51 המדינות החברות בו. בהמשך, לאחר מלחמת העולם השנייה, עוגן המנדט הבריטי שנולד בסן־רמו, על מטרתו המסוימת להקמת בית לאומי לעם היהודי, במגילת היסוד של ארגון האומות המאוחדות שהחליף את חבר הלאומים. עצמאות יהודית בארץ ישראל הפכה למשפט העמים.
אלא שבזיכרון הלאומי הישראלי, ועידת סן־רמו נדחקה משום מה לשוליים, הגם שבה כאמור הוכרה בפעם הראשונה בהחלטה מחייבת על פי המשפט הבינלאומי זכותנו הטבעית וההיסטורית לריבונות בארץ ישראל, ונוצרה התשתית ההסכמית הבינלאומית להקמת המדינה, עם סיום המנדט הבריטי.
בוועידה לא נקבעו במדויק גבולותיה של הארץ המובטחת ליהודים, ואולם הבריטים והצרפתים סיכמו כי נקודת הפתיחה לדיון בשאלת גבולות ארץ ישראל תהיה בהתאם לתיאורה בתנ"ך – כמשתרעת מ"דן ועד באר־שבע". נקודת מוצא זו מלמדת כי הצרפתים והבריטים ייחסו חשיבות עליונה להקשר ההיסטורי־תרבותי של הטריטוריה, והתייחסו לארץ כאל מולדתו ההיסטורית של העם היהודי – נקודת ייחוס פוליטית־אקטואלית, הנוגעת גם לעתידה.
ועידת סן־רמו הכירה באופן תקדימי בעת החדשה בקשר האידאי שבין העם היהודי, באשר הוא, לארצו, ומִסמכה אותו רשמית בכתב המנדט. תהליך היסטורי זה מאפיל על טענות עכשוויות של גורמים שונים המנסים לנתק את חבל הטבור המשפטי שבין היהודים למולדתם ההיסטורית ולהכריז על ההתיישבות היהודית בשטחי המנדט כעבירה על החוק הבינלאומי ואף כ"פשע מלחמה". ג׳ורג' אורוול לא היה מנסח אשמה מופרכת בצורה פרוזאית יותר.
מאה שנים אחרי ועידת סן־רמו, המזרח התיכון נתון בעיצומם של שינויים מרחיקי לכת. כשבוחנים את החלטות המעצמות דאז, באשר לשלושת אזורי המנדט שהופקדו בידיהם, קשה שלא לחשוב על כך שהמנדט על עיראק והמנדט על סוריה ולבנון לא הביא לתוצאה המיוחלת של שלום וקִדמה, כפי שקיוו משתתפי הוועידה. בימינו ממש לא ברור מה יעלה בגורלן של המדינות השוכנות היום (פורמלית) באזורים האלה, לאור הדרמה הגיאופוליטית המתרחשת לנגד עינינו בעשור האחרון – "האביב הערבי".
דווקא הרעיון ה"נועז" של הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל שעוגן בסן־רמו התברר בינתיים כמי שעמד במבחן הזמן. מדינת היהודים היא התוצר המדיני המוצלח ביותר של החלטות אומות העולם בכל הקשור למתרחש במזרח התיכון, בדיוק בהתאם לציפייה ולחזון של מנהיגי המעצמות של אז שהאמינו ש"אין זו אגדה". במלאת מאה שנה לסן רמו, ו־72 שנים לעצמאותנו, אפשר לקבוע שהאגדה היא מציאות.
