למלחמות היהודים יש הסבר רציונלי מבוסס היטב. לכאורה. אנחנו הרי מדברים פה על עתיד המדינה, האומה, העם. אין מקום לפשרות. קחו למשל את המלחמה בטרור: אפשר לוותר על הפתרון הגאוני של הימין או השמאל, כשזה עולה בחיי אדם? אפשר להגיד "לא" לסיום הלוחמה? אז אנחנו רבים ולא מתפשרים, ומורטים שערות כי איך ייתכן שהצד השני לא מבין שאם רק נחתום או רק נאטום; אם רק ניתן עצמאות או רק נחקוק ריבונות – הכול יסתדר? כשזה נוגע לשאלות של חיים ומוות, אנחנו הולכים עם האידיאולוגיה המבוססת שלנו עד הסוף. ניקוב עם הדין את ההר ונלך עם הראש בקיר; נריב ונצרח, לא נשכח ולא נסלח.
ואז הגיע נגיף הקורונה, והתברר שמלחמות היהודים לא חייבות להיות מפוזיציה פוליטית. אנחנו מעולים בלשנוא גם בלי סיבה טובה. החשדנות והמיאוס חיים ובועטים, כאילו הסגר הזה הוא תחביב של משרד הבריאות, והנגיף הקטלני הוא כדור משחק שנע בינו ובין אופוזיציית הרופאים. מחנה בר־סימן־טוב טוען לאחריות לאומית, המחנה שנגדו טוען להתנהלות חרדתית. גם במחלוקת הראויה ביותר, שבסל טיעוניה מוצרים כבדים להחריד – מִסכנת חיים אישית ועד איום בקריסה כלכלית – איכשהו הצלחנו להשחיל שנאה ובוז.
ימים יגידו אם גישת בר־סימן־טוב מוגזמת או ראויה, אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע: מנכ"ל משרד הבריאות לא מנסה לשתק את הכלכלה הישראלית, והחלוקים עליו לא מבקשים להפיץ את הנגיף ולהביא למותם של המונים. אלה ואלה מבקשים את טובת אזרחי המדינה. מן הראוי שהוויכוח הקיומי יתנהל מתוך נקודת מוצא זו. יש לנו מספיק מחלוקות אחרות להוציא עליהן להט יצרי עקוב מדם.
עיגולי הזיכרון
החיוך של ארי נשר, הפנים הצעירות של הרוגי אסון צפית, המבע הנבון של דסי רבינוביץ'. הם מלווים אותך, הולכים איתך, ימים ארוכים אחרי שבעליהם כבר אינם. על פי רוב אתה לא יודע את יום פטירתם, בקושי את עונת השנה שבה נקטפו או קמלו. נותר רק זיכרון עמום ממשהו שקראת בעיתון או צפית בו בטלוויזיה, עם דיוקן פנים שלא יוצא לך מהראש שנים.
דסי רבינוביץ' הצליחה להיכנס ללב האנשים גם לפני מותה. זה לא היה רק המאבק שלה למען זכותם של החולים – שהיום נשמעת כל כך מובנת מאליה – לקבל חוות דעת שנייה ויחס הגון כאנשים תבוניים, ולא כמספרי זהות בפיג'מת בית חולים. החלחול של דסי ללבבות היה הרבה יותר מזה. החיוך שלה, החוכמה בראיונות שנתנה, והשדר שהיה שם כל הזמן, שהכול בסדר. שהעניינים בשליטה. לא המחלה, אלא היא. העולם. הבריאה.
אני זוכרת היטב את הרגע ששמעתי בו על מותה של דסי. לא הכרתי אותה אישית, אלא בעיקר את דמותה שכיכבה בתקשורת. בתודעה נותרו העיניים שלה, החיוך, הכיפה־הכובע שכיסתה את קרחתה. וזה דקר בלב בעוצמה. ככה, בלי להכיר. כמו ארי נשר, כמו נערי אסון צפית, כמו נפטרים צעירים אחרים שהצטרפו לרשימת הטרגדיות עם השנים. אולי בגלל הרוח האיתנה הזו ששידרה דסי, אולי בגלל אווירת הימים הנוראים שבהם נלקחה. ואולי בגלל הרושם העז שהשאירה שמחת החיים של בחורה אחת, צעירה בת 19 שנה.
זה לא שלא ידענו, הרי כבר היו שמועות במגזר על הידרדרות מצבה הבריאותי. ובכל זאת, כמו שנלמד אצל שורה ארוכה של חולים סופניים, גם אם אתה כבר לא מצפה שיחלימו, אתה לא לגמרי לוקח בחשבון שילכו. בדומה לפלא הלידה כך גם דעיכת הגוף, טבעית ככל שתהיה, באה לנו תמיד בתדהמה. תשעה ירחים שלמים ניתנים לנו להתכונן לבריאה החדשה, ובכל זאת בשנייה שנשמה מגיעה לאוויר העולם, נוחת עלינו עולל כמעט כהפתעה. שום אולטרסאונד לא מגלה לנו איך ייראו תווי פניו של בבת עינינו, ומה תהיה האנרגיה שיביא איתו.
וכמו בראשית גם באחרית, בשנייה האחת שבה נשמה יוצאת מהאדם, אי אפשר לדמיין את האנרגיה שתלך איתו, ואי אפשר לתאר את מראה הסביבה. וזה מחריף והולך כשלמוות יש פנים של אויב פתאומי או של רכב חולף בתאונה; של מחלה כרונית מידרדרת בפתאומיות או של חיידק משוגע.
התרגלנו, ובצדק, לכך שלחללי המלחמה והטרור יש יום זיכרון משלהם, יום שכולו הוקרה. לוח השנה שלנו מבהיר לנו במחטף נשימה שבלעדיהם, אין ולא היה קיום למדינה. אולם בשביל המשפחות, הכאב האינסופי לא תלוי בגורמי המוות, אלא פשוט בחלל שנשאר. וחלל כזה נשאר גם במקרה של מוות ממחלה קשה או מתאונה. אך במקרים כאלה הסבלנות שלנו לאבל קצת אחרת, קצת פחות מכילה. האובדן שלהן כמו מתבקש להיבלע לו, להתגבר על עצמו ולהתקדם הלאה. יש לו אזכרה פרטית וקדיש נלווה, אבל אין לו רשות להרים ראש פעם בשנה בהתקבץ עם. אין לו תמיכה מערכתית של צוותי ליווי ותמיכה. הוא שכוֹל יתום, נטול גב ונטול אחיזה.
זה כבר כמה שנים טובות שפיני רבינוביץ', אביה של דסי, מבקש שנכיר בשכול האזרחי הזה. שניתן לו יום משלו, כמה רגעים קצרים של הכרה. בשבת הקרובה, פרשת אחרי־מות, הוא מבקש לנער אותנו קצת, ככה פעם בשנה, לזכור את אלה שהיו ואינם, אבל בעיקר לתת מקום לאלה שאבלם כמעט לא נספר. לא כדי לרחם עליהם, לגמרי לא. הרי אם יש משהו שדסי נמנעה ממנו, זה לרחם על עצמה. להפך, היא ביקשה גם בתוך כל הקושי הפרטי שלה להוסיף עיגולים של שמחה. להרחיב את הכוח האופטימי כמו חיידק מידבק שעובר בחיוך, שעובר במבט עיניים בלתי נשכח, שעובר בנשימה אחרונה.
נראה שזה בדיוק מה שמבקשות מאיתנו משפחות השכול האזרחי, רגע אחרי שאנו מתייחדים עם זכרם של חללי צה"ל ופעולות האיבה. לא לשכוח את מצוקתן, ולא לתת להן לשקוע. להיות להן גב ומקור אחיזה. להרים אותן בחיוך מדבק, בחיבוק מחזק, למקום שממנו אפשר לראות את שמחת החיים של בחורה אחת, צעירה בת 19 שנה.
