ברשימת הציטוטים המפורסמים של רש"י – מיד אחרי הפירוש על הפסוק הראשון בספר בראשית המחדד את זכות עם ישראל על ארצו – נמצאים הפסוקים שגדול פרשני המקרא והתלמוד מרים מולם ידיים ואומר: אין לי מושג. זה קורה בפעם הראשונה בספר בראשית, כאשר המקרא בפרשת תולדות מוסיף לתיאורה של רבקה את המילים "אם יעקב ועשו". "איני יודע מה מלמדנו", אומר מי שלקח על עצמו לפרש את כל התנ"ך על שלוש המילים הללו, שנראות מיותרות.
הפעם הבאה היא כמה פרקים לאחר מכן, בפרשת וישלח, עדיין בחומש הראשון בתנ"ך. אחרי שיעקב עולה בית־אל ומקריב את קורבנו, נכתב: "ויעל מעליו ה' במקום אשר דיבר איתו". רש"י התקשה גם בפירוש הפסוק הזה, שהרי אם ה' מעליו, הוא ממילא במקום שבו דיבר עמו. ושוב, אותן ארבע מילים: "איני יודע מה מלמדנו". הדבר חוזר על עצמו לא רק בפירושיו, אלא גם במכתבים ובפסקים שהותיר. רש"י לא התבייש באי ידיעה ולא הסתיר אותה. ממרחק השנים נראה כי אפילו עשה זאת כדי ללמד אותנו דבר או שניים.
בעידן שבו כל אחד מאיתנו מחזיק מכשיר סלולרי ובו חיבור לאינטרנט, חוסר ידיעה הלך והפך למצב נפשי לא לגיטימי. אם ילדך שואל אותך מהי בירת קובה ושכחת לרגע, שלוש שניות בגוגל ותוכל לענות לו את התשובה. הוא הדין בתרגילי חשבון מסובכים, ואפילו אם הילד מתעורר בלילה ושפתו נפוחה, הרי בלחיצת כפתור, ועוד בטרם יענה הרופא התורן במוקד הטלפוני, כבר יזרמו אליכם שלל עצות ואבחונים ותרופות מומלצות.
כל זה היה נכון עד לפני כחודשיים. או אז הגיע נגיף חדש העירה, וערער את העידן שכולנו חשבנו שאנחנו חיים בו. חשבנו שהתגברנו על מושגים שנראו כשייכים לעבר הרחוק, כמו "מגפה", ואז הגיע קוביד־19 ובתוך כמה שבועות החזיר את כולנו לאחור לפחות מאה שנה, ופתאום אנחנו לא יודעים הרבה מאוד דברים, אין לנו מושג.
מדוע הנגיף פוגע במבוגרים וכמעט אינו פוגע בילדים? כיצד יש הבדלים בין התפרצות הנגיף במדינות שונות ואזורים שונים בעולם? האם הוא רגיש לחום? האם יהיה גל שני? ומה לעשות בינתיים – סגר חונק שיאט את קצה ההדבקה אבל גם יחנוק את הכלכלה, אולי באופן בלתי הפיך? שחרור הסגר? ואם לשחרר, מה לשחרר קודם – את מערכת החינוך? אולי להשאיר את התלמידים לסוף? ומה קורה בשוודיה? האם הם הצליחו באמת למצוא את האיזון העדין, או שבעצם יש גם שם התפרצות? הדיווחים סותרים.
ומה יקרה ביום שאחרי? האם נחזור לטוס בהמונינו או שענף התיירות כבר לא יחזור להיות מה שהיה? ומה יהיה על העצמאים, ואלה שהוצאו לחל"ת, ומה יקרה בבחירות לנשיאות ארה"ב, שעד לפני חודשיים נראו מונחות בכיסו של טראמפ בדרך לכהונה שנייה?
אפשר להוסיף לרשימה הזאת אינספור שאלות וקושיות שלאיש בעולם אין להן תשובה. ולהיות בלי תשובה – זהו מצב נפשי שצריך ללמוד לחיות איתו. לא פשוט להודות שאין לך מושג, לא כולנו רש"י.
אז מה עושים כשלא יודעים? באופן כמעט אוטומטי, מופעלים ברגעים כאלה האינסטינקטים הכי בסיסיים שלנו. תכונות הנפש הכי עמוקות שלנו תופסות את מקומן ליד ההגה, ומתחילות לנווט. הספקנים נעשים ספקנים יותר, האלימים אלימים יותר, וכן – גם הטובים נעשים טובים יותר. זוהי שעת מבחן לאנושות, ויהיה מרתק לראות כיצד נצא מהמשבר הזה, שככל הנראה בזכות המדע והידע המצטבר יהיה קצר יחסית למגפות עבר. אבל לפני שמביטים לעתיד צריך לדבר על ההווה.
חלקים בקהילה החרדית של ניו־יורק לא נשמעים להוראות ומקיימים התקהלויות המוניות, בעיקר סביב הלוויות. השבוע, לאחר הלוויה המונית ברובע ויליאמסבורג, צייץ ראש עיריית ניו־יורק ביל דה־בלזיו את המילים הבאות: "המסר שלי לקהילה היהודית, ולשאר הקהילות, פשוט מאוד: זמן האזהרות חלף". ברור שראש העיר התכוון להתמקד בקהילות חרדיות מסוימות, אבל המילה המכלילה "יהודים" מעוררת קונוטציות בעייתיות, ודאי בעיר שיש בה יותר ויותר מעשי שנאה אנטישמיים נגד יהודים בזמן האחרון. דה־בלזיו התנצל, ועברו מעיד שאינו אנטישמי אלא ההפך. אך זהו כנראה עוד מחיר ציבורי ששולם על חשבון מצב האי ידיעה שכולנו נמצאים בו, זה שגורם לאנשים לכתוב דברים שלא היו כותבים כמותם לעולם במצב יציב והרמוני.
זו כמובן דוגמה בלבד. על כתפיו של ראש עיריית ניו־יורק מונחת אחריות כבדה, ומכאן כנראה גם הסערה שמתחוללת בנפשו, שהביאה אותו להתבטאות המוטעית הזו. אבל האמת היא שכולנו, כל אחד ואחת מאיתנו, נמצאים בסערה נפשית שבאה לידי ביטוי בהתנהגותו היומיומית. חיינו, אצל מי יותר ואצל מי פחות, נטרפו. הילדים בבית כבר חודש וחצי, רבים איבדו את מקור פרנסתם, וכולנו בעיקר לא יודעים מה יהיה בהמשך.
אנו בנויים ליציבות, לידע, לאופק ברור, והמצב הלא ברור שכולנו נתונים בו נותן את אותותיו בכל אחד ואחת מאיתנו. זה אנושי, זה הגיוני – אבל כדאי שלפחות נהיה מודעים לכך. בימים כאלה צריכים להדהד בנו יותר מתמיד מילותיו של רש"י: "איני יודע מה מלמדנו". כן, אנחנו לא יודעים. לא דבר אחד, יש הרבה דברים שאיננו יודעים. וזה בסדר. נלמד לאט־לאט, בלי לרמוס בדרך ערכים שהיו נכונים לפני הקורונה, ויישארו נכונים גם אחריה.
