טקסי יום הזיכרון ויום העצמאות שנערכו השבוע הצליחו בדרך כלל לחמוק מהסכנה שארבה להם בימים הקשים האלה. לא פשוט לעצב טקס ממלכתי נטול קהל, שנואמיו משמיעים את מיטב מילותיהם אל החלל הריק. אף על פי כן, הייתה תחושה מרגשת שבסך הכול החברה הישראלית הצליחה להתמודד גם עם המהמורה הזו. נאום הרמטכ"ל בערב יום הזיכרון, מעלי משואת יום העצמאות, מתחרי חידון התנ"ך וזוכי פרס ישראל העניקו לנו את תחושת הרוממות שאנחנו מייחלים לה בימים האלה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המשטר בישראל הפך מדמוקרטיה למשפטוקרטיה
– השמאל לא סולח למי שהעדיף את נתניהו על היבא יזבק
– אם נתגבר על הפלגנות שבתוכנו, נוכל לממש את ישראל היפה
אפשר אפילו לומר שהטקסים הוכיחו שוב שהמצוינות והיצירתיות הישראלית, שאת קיומן באו לציין מלכתחילה, ממשיכות להתקיים לא רק בעמידה מול אתגר הקורונה עצמו, אלא גם באתגר ההתמודדות התרבותית איתו. כמו מנייני התפילה ברחוב, שהפכו את הלימון ללימונדה מרגשת של יציאת התפילה לרחובה של עיר, כך גם הטקסים של ימי הזיכרון והעצמאות נתנו נופך יצירתי חדש לאירועים הממלכתיים הוותיקים.
אבל אופן הגשתו של טקס פרס ישראל היה מחפיר. גם כך, עצם היעדרם של ראשי המדינה מהטקס כבר פגם בעוצמתו, שנבנית במידה רבה על העובדה שכל ראשי המדינה מתייצבים יחד לבטא את ההוקרה לכלות וחתני הפרס. אבל זו כמובן אשמת המגפה. מה שאינו אשמת המגפה היא שינוי אופיו של הטקס מן האופי הממלכתי והמכובד שהיה לו במשך שנים לאופי הצעקני והרדוד של תרבות הערוצים המסחריים.
זה מתחיל בכך שבפעם הראשונה נקטע שידור הטקס כמה פעמים לטובת פרסומות. יתר על כן: מן הסרטונים שליוו את זוכי הפרס לא למדנו דבר על פועלם ועל הסיבות שגרמו לזכייתם בפרס, כי זה הרי משעמם ואליטיסטי. כל מה שהבנו הוא שתלמידיהם וחבריהם אוהבים ומעריצים אותם מאוד. כולם מורים וחברים נפלאים, אבל אף אחד לא חשב שמגיע לנו לדעת גם במה לעזאזל הם עוסקים.
הראיונות הקצרים עם הזוכים נראו בהתחלה כחידוש מרענן, עד שהבנו שזהו גימיק: אי אפשר לשאול מישהו כמו הרב יעקב אריאל "מהן בעיותיה העיקריות של החברה הישראלית ואיך לדעתך ההלכה יכולה להתמודד איתן", ולצפות לתשובה בתוך 20 שניות. גם היעדרו של נאום נציג הזוכים המסורתי, שמביא בדרך כלל איזה מסר של בחינה עצמית לאומית, נעלם הפעם. צופי ערוץ 12 לא מעוניינים במסרים משמימים כאלה, וכידוע, הלקוח תמיד צודק.
אין זה טור של ביקורת טלוויזיה. לא הייתי טורח לכתוב על הטקס במסגרת הזו, אלמלא סימל תהליך ארוך ומסוכן שעוברת החברה הישראלית כולה: השתלטות הבינוניות, שלא לומר הרדידות והכלומיות, על המדיה ומתוכה גם על השיח הציבורי כולו, והפיכת הרייטינג מאמצעי למטרה. כן, יש ערך בכך שטקס פרס ישראל יהיה גם נחלתם של צופים רבים ככל האפשר. לכן טוב עשו מפיקי הטקס בשנים האחרונות ששילבו בו סרטונים המבקשים לעמוד בתמציתיות על פועלם של זוכי הפרס. אבל כשהאמצעי מעוות את דמותה של המטרה שבא לשרת, מוטב לוותר עליו.
ייחודם של טקסי יום העצמאות בישראל הוא שהם מעלים את ערכו של היום הזה מיום של מבצעי קניות מוזלות, כמו בכמה מהאומות היותר נחשבות, ליום המבקש לנצל את חגה של המדינה כדי להעלות על נס את מצטייניה: מצטייני העשייה החברתית בטקס הדלקת המשואות; מצטייני הצבא בטקס בבית הנשיא; מצטייני הידע והזיכרון הפנומנלי בחידון התנ"ך; ומצטייני המחקר והעשייה התרבותית בטקס פרס ישראל. התמהיל תורם רבות לעצם ההתרגשות מן היום הזה.
האופי שניתן לטקס פרס ישראל השנה חותר אפוא תחת מהות הטקס, ותחת טקסי היום הזה ככלל. אם המגמה שהוא מייצג תמשיך לנגוס עוד ועוד חלקות בהוויה הישראלית, בעוד עשרים שנה נעניק גם את הפרסים עצמם למצטייני הרייטינג ולא למצטייני המהות. ממילא המוטיבציה להצטיין תכוון כלפי הרייטינג וההצלחה הכספית, ולא כלפי ההצטיינות המהותית. תרבות יהודית של אלפי שנות הצטיינות תרד מגדולתה ותהפוך את עם הספר לעם המספרים (של ועדות הרייטינג). זו לא רק בגידה בדמותו, אפילו בייעודו, של העם היהודי, אלא גם סכנה קיומית למדינה שהקים בדם, יזע ודמעות.
