אני מודה: ציפיתי שמשבר הקורונה יגרום לתומכי הקפיטליזם הנלהבים בקרבנו לחשבון נפש. האמנתי שחסידי מודל "מדינת שומר הלילה", שלא מתערבת ונותנת ליד הלכאורה נעלמה של השוק ה"חופשי" לנהל את חיינו, יטילו למצער ספק בהנחות היסוד שלהם, שהתנפצו על סלע המציאות. איני תמים, לא ציפיתי להודאה בטעות, אבל קיוויתי בכל זאת לרבע הרהור נוסף על צדקת הדרך. ולא בכדי. הנה, ברגע שנחתה על מפתננו הקורונה המקוללת, נזכרו פתאום כולם באמא־מדינה. עשרות שנים שמתעללים בה, ועתה לפתע ממהרים לבקש את סיועה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון
– נגיף עם הזדמנות: הקורונה משנה את שוק העבודה
– הקיבעון של מערכת החינוך מוביל לאסון חינוכי וכלכלי
– משבר הקורונה חשף: מערכת החינוך היא בורג בכלכלה
הקפיטליזם הביא לכך שמערכות הבריאות והחינוך שלנו הורעבו מתוך תפיסה שמערכת רעבה היא יעילה. במו אוזניי שמעתי זאת מנציגי האוצר בדיונים רבים בעשרים השנים האחרונות. התפיסה שבצמצום תקציבים מגיעים ליעילות מרבית "הוכיחה" את עצמה במשך השנים במערכת בריאות שעובדת תמיד מעל לאחוזי תפוסה מלאים כשהמסדרונות גדושים בחולים. אבל כעת, במשבר, היא גם התגלתה כאיוולת כלכלית. מי שניסה לחסוך בתקציבים לרכישת ציוד רפואי, להקמת מחלקות נוספות ולהרחבת תקנים, הוציא עתה באחת ובבהלה סכומי עתק כדי להשלים החסר. הוסיפו את המחיר הכלכלי העצום של הסגר שהוטל עלינו רק משום שהמערכת לא הייתה מוכנה לקלוט יותר חולים קשים, והאיוולת ברורה.
כך גם במערכת החינוך. שנים של הזנחת החינוך בכלל, והחינוך הדיגיטלי בפרט, הביאו את המערכת להגיע לא מוכנה לאתגר הנוכחי. זה גרם כעת למורות לעבוד לילות כימים כדי להתכונן ולהכין ולנהל שיעורים. בניגוד למה ש"מומחי הפדגוגיה" מהימין הכלכלי טוענים, ההוראה המקוונת קשה הרבה יותר מההוראה המסורתית בכיתה. אני מעיד על כך מגוף ראשון: ההכנה ארוכה יותר, ניהול השיעור מורכב יותר ומדדי הבדיקה של המטלות מסובכים מאוד. ולמרות זאת, המעבר המיידי משיטה אחת לאחרת בהיקף כזה היא בגדר נס, שהתחולל בזכות המורות המושמצות ומשרד החינוך הריכוזי.
ליום סגריר כזה בדיוק מכוונת הגישה הסוציאל־דמוקרטית: מתוך הבנה שרק למדינה יש די משאבים להשקיע במחר ולהיערך לטובת מזעור סיכונים בתקווה שאלה לא יתממשו. אבל במציאות הישראלית, הקפיטליסטים מעזים גם כעת לתלות את האשם במצב במנגנוני מדינת הרווחה ששרדו פה (משרד החינוך, איגודי העובדים וכו').
כך למשל עשתה ריקי ממן במאמרה "חינוך מחדש" בגיליון יומן שעבר. את מערכת הבריאות היא משבחת ש"הצליחה לייצר יש מאין מחלקות קורונה ובתי חולים חדשים. רופאים נוידו ממחלקות שונות, ציוד ומיטות עברו מאגף לאגף… תוך דילול משמרות בוקר וטיפולים אלקטיביים". ראשית, אני שמח שיש הכרה ביכולת של המדינה – ולא רק של השוק הפרטי – להיות גמישה ולענות מהר לאיום החדש והמורכב. שנית וסליחה, אבל "יש מאין"? כל הטיפולים המניעתיים והאלקטיביים בוטלו. "יש מאין"? ספרו זאת לנשים בטיפולי פוריות שאולי החמיצו את שעתן להרות. ספרו זאת לכל מי שלא נבדקו בדיקות מניעתיות בהגיע שעתם, ומחר יתברר שהסרטן פשט בגופם. "יש מאין"? הכול הוקפא ואת מחיר ההקפאה נשלם בריבית דריבית בעתיד. הרבה יותר משהיינו משלמים לו שמרנו על מערכת הבריאות פחות "רעבה".
לדעת ממן, הבעיה במערכת החינוך נעוצה באיגודי המורים והגננות ובמשרד החינוך הריכוזי. הם, לא האוצר שהרעיב את המערכת. כמיטב המסורת, האצבע המאשימה מלווה בהצגת המורות כבריות עצלות שלא מוכנות להיכנס תחת האלונקה ובטענה שהניהול של משרד החינוך אינו מקצועי. כדי לתמוך בטיעון הזה היא מבחינה בין "הממשלה" ל"משרד החינוך". אבל זהו אותו משרד שבחר לחייב את המורות והגננות לא לצאת לחופשה (כפי שהן עצמן ביקשו בתחילת המשבר) אלא להכין "יש מאין" (והפעם באמת יש מאין) מערכי שיעור וללמד לימודים מקוונים כדי לשמור על קשר עם הילדים הכלואים מבוהלים בבתיהם. עתה הוא דורש מהן ללמד ללא תוספת שכר בקיץ.
בניגוד לטענתה של ממן שהלמידה מרחוק אינה יעילה, מחקרים מעלים מסקנה הפוכה ולפיה ללמידה המקוונת יש חשיבות גם בכיתות הנמוכות, משום שהיא הקשר האחרון של הילדים לשגרת יומם ולנורמליות המבורכת.
חשוב יותר: איגודי המורות לא התנגדו לקצר את חופשת הקיץ. הם רק דרשו תשלום בעבור כך, בעוד האוצר דורש שיעשו זאת בחינם. לשיטתה של ממן, "בעיני המורים, החופשות הן חלק מרכזי מתנאי העבודה שלהם". אלא שזה לא רק בעיניהם. זהו החוק. אלה ההסכמים הקיבוציים, שמעניקים להם שכר נמוך עם "סוכריה" בדמות ימי חופש צמודים לאלה של הילדים. כשאיגודי המורות מבקשים מאז ספטמבר (הרבה לפני הקורונה) הסכמים חדשים עם העלאת שכר למורות, הם נענים בסירוב בטענה שהחופשה מפצה על השכר הנמוך. עתה אומרים להן: למה שלא תעבדו גם בקיץ? הרי אתן מקבלות על זה שכר. זה חוסר יושרה וזו צביעות.
אני מבין את הקושי להתמודד עם שבר אמוני שנוצר בעקבות המפגש עם המציאות. זה ברור וטבעי. אלא שההיסטוריה שלנו כיהודים לימדה אותנו שממצבי שבר כאלה כדאי להתקדם לא בהתבצרות עיוורת ואדוקה יותר אחרי העיקרים שקרסו ("המשיח לא מת! הוא חי!"), אלא דווקא בהתאמתם למציאות החדשה. בהקשר הקפיטליסטי זה די פשוט. קוראים לזה הדרך השלישית. או בשפת העם – סוציאל־דמוקרטיה.
