הבירור ההיסטורי השורשי שעובר השמאל הישראלי נמשך בתחילת השבוע. מרכז מפלגת העבודה התכנס וירטואלית כדי להכריע בשאלת ההצטרפות לקואליציה. רוב חברי המרכז הכירו במציאות, השלימו איתה, ואישרו לעמיר פרץ ואיציק שמולי להצטרף לממשלת נתניהו. אבל היו אחרות (ואחרים) שהחליטו שהן מעדיפות להמשיך להתכחש למציאות, ושהן בוחרות ללכת בעקבות ח"כ מרב מיכאלי וללבוש גם הן שחור.
הצבע שאפיין את השמאל מאז ומתמיד היה הצבע האדום. כך בעולם כולו וכך גם אצלנו. אבל השמאל הישראלי הולך ומאמץ אט־אט את הצבע השחור. השמאל השחור. בתת המודע, אנשיו מרגישים טוב ונוח יותר דווקא בשחור. תנועת נשים בשחור בחרה בשחור ולבשה שחור. השמאל הקיצוני שלנו מעדיף לחשוב שחור ולראות הכול בשחור. ועכשיו הוא יוצא לרחובה של עיר במחאת הדגלים השחורים.
הסיפור שהשמאל הרדיקלי מספר לעצמו הוא שהדגלים השחורים באים לבטא את האבל על "קץ הדמוקרטיה", או להתריע עליו. אבל אין לך הוכחה גדולה מעצם המחאה הזו בימים אלה לכך ששום סכנה לא נשקפת לדמוקרטיה אצלנו ושהיא בשיאה. בתי כנסת ובתי מדרשות עדיין סגורים, עליות לקברי הנופלים ביום הזיכרון לחללי צה"ל נאסרו בהכשר בג"ץ, והדבר היחיד שלשמו עדיין מותר להתכנס אצלנו הוא הפגנות למען הדמוקרטיה. העובדה שהפגנות מחאה על "קץ הדמוקרטיה" דוחות פיקוח נפש והן בבחינת ייהרג ולא ישתוק מעידות על כך שמעולם לא היה מצבה של הדמוקרטיה טוב יותר.
על הצבע השחור שאימץ לו השמאל הקיצוני מתנוסס דגל שחור. לא על מותה של הדמוקרטיה אלא על מותו שלו. את עצמו השמאל הישראלי הזה מבכה. על כישלונו הוא מתאבל. עם חוסר הרלוונטיות שלו הוא מתקשה להשלים.
אבל יותר מתחושת אבל עמוקה, הצבע השחור שבחר לו השמאל בא לבטא תחושה של זעם, חרון אף, ייאוש עמוק, תסכול, אכזבה ואין אונים. השמאל הקיצוני לובש שחור וחש שחור, ומבטא בכך כעס נורא על שהמציאות של עם ישראל הולכת ומתקדמת, הולכת ומתעצמת. הוא מרגיש שחור נוכח העובדה הבלתי מוכחשת שההוויה הישראלית בורחת ממנו, ומשאירה אותו מאחור עם כל השנאה שהוא טיפח כלפיה. הוא מתחיל להבין שהוא נותר בשוליים והשיירה עוברת. על כך הוא זועם.
שנאה והסתה היו אצלנו בשנה האחרונה משני צידי המתרס הפוליטי. שום צד לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו. אבל בשמאל הישראלי זה היה הדגל, המנוע, הדרייב. הניסיון שלו לנצח סוף־סוף את הימין היה מבוסס על האנרגיות האלה. זה התחיל ב"רק לא ביבי", עבר לשנאת החרדים, המשיך בהסתה נגד החרד"לים המשיחיים, נגד "ההדתה" וכדומה. בני גנץ ואנשי כחול לבן לא לקחו את השנאה הזו עמוק מדי לריאות. הם הבינו שהיא קמפיין בחירות, וכשהיא לא הביאה את התוצאות המיוחלות הם ידעו להשתחרר ממנה.
אבל השמאל השחור באמת מאמין לסיפור שהוא מספר לעצמו. הוא באמת חושב שחוץ ממנו כולם מושחתים כאן. הוא מתקשה להבין שאף שנתניהו אינו טלית שכולה תכלת, קמפיין ה"רק לא ביבי" – כולל המאבק המשפטי, החקירות, כתבי האשמה, ההדלפות, התנהלות הפרקליטות והגיבוי התקשורתי – היה ניסיון לנצח את הימין באמצעים אנטי־דמוקרטיים, וככזה הוא היה מושחת עשרות מונים מכל מה שנתניהו נאשם בו, אפילו אם יימצא אשם.
כמו ילד קטן שבועט ומשתולל, וכשאביו נאלץ לאחוז בו ולהרימו מן הרצפה, הוא עדיין ממשיך לבעוט במרץ באוויר, כך ממשיך השמאל הישראלי לבכות בשחור את צעצוע ה"רק לא ביבי" שנלקח ממנו. שגנץ לקח ממנו. הוא מעדיף עדיין להתלקק כחתול בפוזת הצדקנות המוסרית שלו. כמה כיף לו להיות המוסרי היחיד בשטח. לחוש שכולם מושחתים חוץ ממנו. תענוג. במקום להבין שהדרך הזו נכשלה ולהשלים עם הבחירה של רוב הציבור הישראלי, הוא מעדיף לצאת לרחבת הבימה כדי להוציא את אונו לשווא בסיסמאות ריקות מתוכן על קץ הדמוקרטיה.
כל שנותר מהשנאה הזו, שהפכה לקמפיין מכוער בשנה האחרונה, אוכל עכשיו את אנשי השמאל השחור מבפנים. השנאה מכלה את נושאיה. הם נותרו עם שנאה בתוך עצמם. שנאה אילמת וסתומה, לא מודעת, שהפכה לדגל. דגל שחור. שכר עבירה עבירה.
וחבל. יש בשמאל השחור כוחות חשובים וחיוניים לעם ישראל. חבל שהוא מתמכר להרס העצמי הזה ולבזבוז האנרגיות לשווא. לו רק היה בוחר להוריד את המשקפיים השחורים שלו ולהביט במציאות נכוחה, הוא היה מפסיק לכעוס כל כך, ומגלה שהמציאות של עם ישראל בארץ ישראל רחוקה מלהיות שחורה.
