מהפיכה מוגדרת כאירוע היסטורי המשנה, בפרק זמן קצר יחסית, את פני החברה, בעקבות קפיצת מדרגה ביכולתו הטכנולוגית של האדם, או בעקבות שינוי רדיקלי בתפיסתו החברתית והפוליטית.
בספרו הציני להדהים, "הפיכה צבאית – המדריך המעשי", קובע אדוארד לוטוואק כי מהפכנים חייבים להשתלט במהירות על מרכז הכוח העיקרי של המשטר. אם מרכז הכוח אינו נמצא בידם, הם בבעיה חמורה וסיכויי הצלחתם פוחתים באופן משמעותי.
"מרכז הכוח" במשטר דמוקרטי הוא החוק. עליו כידוע אמונה הרשות המחוקקת. אבי עקרון הפרדת הכוחות (הרשויות) מונטסקיה טען שהשופט הוא "אך הפה של המחוקק".
המהפיכה שחולל נשיא בית המשפט בדימוס אהרון ברק אינה הפקת מקור מתוצרת הארץ.
בשביל להבין את שורשי המהפיכה שקידם והבעייתיות של יבוא זר זה – עלינו לנסוע חזרה בזמן. בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1800 נבחר תומאס ג'פרסון הרפובליקני-דמוקרטי לתפקיד נשיא ארצות הברית. חרף פסיקתו של הבוחר, בתקופת המעבר, עד לחילופי השלטון בפועל, פעל הנשיא היוצא, הפדרליסט ג'ון אדמס, במרץ לחזק את אחיזת הפדרליסטים בשלטון, ובפרט באמצעות סדרת מינויים וחוקים המתייחסים לעיבוי הרשות השופטת בפדרליסטים. בין שאר האנשים המוצעים לתפקידי שופטים הוצע גם ויליאם מרבורי. חוקי? כן. לא ראוי? יתכן.
אדמס חתם על ההסמכות של 16 שופטים חדשים יומיים לפני תום כהונתו, והמינויים אושרו ביום שלמחרת על ידי הסנאט היוצא, שנשלט אז בידי הפדרליסטים. מזכיר המדינה חתם על ההסמכות, אולם 4 מהן, אחת מהן של ויליאם מרבורי, לא נשלחו לשופטים המיועדים. מי שהיה אמור לשלוח את ההסמכות היה, אותו אחד אשר לימים כיהן כשופט בתביעתו של מרבורי.
הנשיא הנבחר ג'פרסון החליט לעכב את 4 ההסמכות המדוברות, בטענה שהן לא נמסרו בזמן ושהוא, כנשיא החדש, רשאי לבטלן. מרבורי עתר לבית המשפט על מנת שזה ישתמש בסמכותו בחוק שנודע בשם The Judiciary Act of 1789. להוציא צו שיורה למזכיר המדינה למסור את ההסמכות. למעשה חוק זה איפשר לרשות השופטת להוציא צווים לממשל שיורו לו מה לעשות.
ג'פרסון, שחשש מהשפעת מזכיר המדינה הדומיננטי לשעבר, ג'ון מרשל (שהיה גם בן דודו), במסדרונות הכח של הפוליטיקה., שלח אותו לכהן כשופט בבית המשפט העליון. מוסד שהיה עד אז מוסד מנומנם וחיוור. עד כדי כך מנומנם שכאשר הממשל והקונגרס עברו באותה תקופה לוושינגטון תכנית המעבר לא כללה הקצאה לבניין עבור בית המשפט העליון.
האוירה הייתה טעונה. לנשיא ג'פרסון היו תוכניות מגירה להדחת מרשל ממשרת השיפוט במקרה בו ישתמש בסמכותו מכח החוק הנ"ל ויורה לממשל מה לעשות. כך!
בית המשפט העליון הסכים פה אחד לחוות דעתו של נשיא בית המשפט העליון ג'ון מרשל, לפיה אמנם היה על הממשל למסור את כתב ההסמכה למרבורי, היות שאין מדובר בעניין פוליטי באופיו, כי אם בפונקציה ביצועית של הממשלה שהוגדרה במפורש על ידי החוק. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי אין בידו סמכות לדון בעניינו של מרבורי, וזאת משום שהחוק המאפשר זאת (חוק השיפוט משנת 1789) עומד בסתירה לחוקה. כלומר, על אף שמרבורי צודק בעיקרון, אין לבית המשפט סמכות להעניק לו את הסעד המשפטי שאותו הוא מבקש.
לכאורה ג'פרסון הנשיא הנכנס ניצח. בית המשפט חסם התערבות בעבודת הממשל. אולם למעשה מדובר בניצחון פירוס. פסק הדין היווה מהלך פוליטי מבריק של הפדרליסטים, ששלטו אז בבית המשפט העליון. בפסיקתו בעד הנשיא במקרה הספציפי, השיג מרשל את תמיכת הממשל בפסיקה כולה, שקבעה תקדים מרכזי שהרפובליקנים-דמוקרטים התנגדו לו.
לחוקה האמריקאית היה צד מעניין ומסקרן: היא לא העניקה לאיש את הסמכות לאכוף אותה, או להגן עליה מפני תאבונו הלא-חוקתי של המחוקק.
וכך בעצם נולדה לה מהפיכה שיפוטית. מרשל קבע בתקדים, שסמכות הביטול על סמך פרשנות נתונה לבית המשפט העליון בלבד. חוקת ארצות הברית היא תמציתית למדי וכוחו הכביר של בית המשפט העליון בארצות הברית נשען ברובו על סמך עקרון זה, בנטילת הרשות השופטת לעצמה את התפקיד של הפרשן הסופי של החוקה. העובדה שנשיא בית המשפט מרשל הצליח להטמיע עקרון זה, ועוד בתקופתו של נשיא אנטי-פדרליסט מובהק כג'פרסון, מעידה על גאונותו של מרשל כמשפטן הגדול שעיצב את כוחו של בית המשפט העליון בימיו הראשונים, כוח שנשתמר עד ימינו.
הדוקטרינה של ביקורת שיפוטית מעניקה סמכות שאינה רק משפטית אלא גם פוליטית. באמצעות סמכות זו נעשה בית המשפט העליון גורם חקיקה נוסף. חוק המתקבל בבית הנבחרים, העובר בסנאט, והנחתם בידי הנשיא, עדיין עלול להיפסל על ידי בית המשפט העליון. ובכל מקרה, כאשר חוק מגיע לדיון משפטי, הוא זקוק לאישור חיובי, מעין "תו תקן" חוקתי, כדי להיות בר תוקף.
האקטיביזם השיפוטי נותר תחום טעון ושנוי במחלוקת בארצות הברית.
כך למשל הנשיא אברהם לינקולן הוקיע את האקטיביזם של בית המשפט בנאום ההשבעה הראשון שלו, בשנת 1861: "האזרח הישר חייב להודות שאם מדיניות הממשל בשאלות חיוניות המשפיעות על כל העם תיקבע באופן בלתי הפיך על ידי הכרעות של בית המשפט העליון המתקבלות במסגרת התדיינות רגילה בין צדדים בתביעות אישיות, יחדל העם להיות שליט על עצמו, שכן הוא יוותר בפועל על השלטון לטובת השופטים המכובדים".
אולם דומה שבמבחן ההיסטוריה, המהפיכה של השופט מרשל נחלה הצלחה. גם הכהן הגדול של השמרנים השופט סקאלייה ציין: "המצאנו את זה בהיגיון צרוף, מפני שמה שאמרנו זה, 'ראו-נא, החוקה היא חוק, מעין חוק-על… ומשמעות החוק היא עניינו של בית המשפט'".
