משבר הקורונה הוא נייר לקמוס לתופעות ותהליכים שונים העוברים על ישראל והעולם. בין תופעות אלה ניתן למנות נוכחות של זרמי מחשבה ותפיסות יסוד המשתקפות בדיון אודות סוגיית "אסטרטגיית היציאה". בפן הזה חצויה המחשבה הישראלית בין שתי אסכולות – אחת נוכחת באופן בוטה באמצעות כלי התקשורת, השנייה, למרות היותה רלוונטית יותר לסוג המשבר אותו אנו חווים, מצומצמת מבחינה זו.
שתי האסכולות מתייחסות לאופן ניהול המשבר ולאופן התכנון הממשלתי בהקשרו. הראשונה – האסכולה הקשיחה – מבקשת לבטל לחלוטין את ממד חוסר הוודאות במערכת. זו גישה התופסת את המציאות בערכים קשיחים ואת עולם התכנון במונחים מוחלטים נטולי שוליים. הדברים מקבלים ביטוי במושג אותו טבעה התקשורת – "אסטרטגיית יציאה".
זהו מושג המבטא שני מצבים מוחלטים: המצב המעוות שנוצר לאחר התפשטות הקורונה והמצב הנורמלי שקדם לו. השאיפה היא לחזור אליו, אל הנורמלי, במהירות, כדי להשיב את הסדר הטבעי על כנו המדויק. אולם, תפיסה זו אינה רואה לנגד עיניה רק שני מצבים – טוב (לפני) ורע (אחרי) – אלא מתייחסת במונחים ילדותיים כמעט לתכנון שיקדם אותנו לתחנת היציאה תוך שימוש במכניזם המזכיר שעון שוויצרי. מנגנון עשוי ללא דופי, המתנהל בדייקנות, מתוכנן עד הפרט האחרון ומבוסס על הרמוניה בין כלל גורמי התכנון ובינם לבין אזרחי המדינה.
אי אפשר להבין את הביקורת האינסופית המוטחת מכל העברים, בתיווך גורמי התקשורת הלהוטים לשתף פעולה, מבלי להבין את הפילוסופיה הרעיונית הזאת. הפילוסופיה העומדת בבסיס הרצון ליצירת עולם תכנוני מושלם, על גבול האוטופיה. עולם בו כולנו כמו על סרט נע במפעל תעשייתי שבסופו , לצד המוצר המוגמר, נקבל גם ודאות מוחלטת.
אך המציאות אינה ודאית עד כדי כך. הקורונה היא מגפה חדשה ורב הנסתר על הידוע בהקשרה וודאי שאינה מאפשרת למקבל ההחלטות לייצר ביטחון מוחלט המבוסס על שיטה תעשייתית, ליניארית והרמטית. על כן, האסכולה התפיסתית השנייה – הנושמת – היא כזו שרואה את המציאות במונחים יחסיים, דינמיים ומשתנים. על כן היא מביאה בחשבון את הבלתי צפוי, את האפשרות לעליות ומורדות ואת הפוטנציאל לשינוי תמונת המציאות.
בהינתן כל זאת, עולם התכנון של האסכולה הנושמת נמצא במתח קבוע בין החתירה לצמצום חוסר הוודאות, עיצוב המציאות ולקיחת הגורל בידינו, לבין חוסר הידיעה המוחלט, מרחב אי-הוודאות המובנה, הידע החלקי והיעדר ניסיון קודם בהתמודדות עם מצבים דומים. האסכולה השנייה לא תשליך את יהבה על שיטתיות ושרטוט האופק, אלא על תכנון לטווח קצר, על מנגנוני ניסוי וטעייה ועל גמישות תפעולית שתאפשר תיקון תוך כדי תנועה.
האסכולה הנושמת היא הדומיננטית כיום בהתנהלות הממשלה. אין פלא אם כך שגורמי התקשורת החיים בתוך תפיסות תכנוניות קשיחות (גם הם עצמם אינם עוסקים בתכנון עצמו) מגדירים את המציאות במושגים שליליים כמו בלגן וזיג זג.
ההבדל בין שתי תפיסות עולם אלה הוא תהומי. זו רואה את המציאות במונחים של שלמות, מוחלטות ואוטופיה, וזו במונחים של יחסיות, התהוות ועכשוויות. זו תופסת את המציאות ככפופה בלעדית לרצון האדם ומעשיו, וזו תופסת את היחסים בין האדם ובין המציאות במושגים דיאלקטיים. זהו גם ההבדל בין אסטרטגיות פתרון המבוססות על אילוף מוחלט של המציאות, ובין אסטרטגיות ניהול המבוססות על דיאלוג עם המציאות.
כך או אחרת, בעוד לתפיסת העולם התכנונית, הקשיחה, יש דוברים רבים כטבען של תפיסות עולם חד ממדיות, לזו הנושמת יש דוברים מעטים כטבען של תפיסות עולם מורכבות. אלו החדשות הרעות. החדשות הטובות הן שהגישה הראשונה אמנם נוכחת בעולם האולפנים, הפרשנים וכל המתוסכלים שמצאו עצמם מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות, ואילו הגישה המתחרה נוכחת בעולם המעשה.
