הקונסטלציה המיניסטריאלית שהתפתחה עם הודעת הפרישה של שר הבריאות ליצמן ממשרדו, היא הזדמנות עבור בלוק הימין לתקן תקלה שנפלה במהלך המו"מ. התקלה היא הוויתור על משרד התרבות, ותיקונה יוכל להיעשות בהצרחה בין המשרדים; הבריאות לכחול לבן, לפי בקשתה, והתרבות למחנה הלאומי. ואם ישאל מאן דהו, הלא משרד המשפטים הוא התקלה, ומדוע לא לדרוש אותו? הרי שהתשובה הפשוטה לכך היא כמובן שמשרד זה נמסר לכחול לבן עוד במבוא למו"מ ואין טעם או הגיון לפתוח סעיף זה.
אולם ברובד העמוק יותר נראה כי הגישה הלעומתית למדינה ולערכיה היהודיים, הציוניים והלאומיים, שבה נוקטת מערכת המשפט היא תוצאה של התרבות שהתפתחה במדינה. כלומר מערכת המשפט משקפת את הלכי הרוח החתרניים והאנטי-ציונים שנושבים במוסדות התרבות של המדינה. והתיקון האמתי לגישת בג"ץ , כמו למשל החלטתו האחרונה בעניין ביטול חוק הפיקדון למסתננים, צריך להתחיל בשינוי כיוון הרוח. יתרה מזאת, אילולא אותה רוח קדים (לא) חרישית, ספק אם היו שופטים במדינת ישראל מעזים לפסוק משפט נגד עצם קיומה של המדינה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
בחירות רביעיות? הכדור בידיים של שופטי העליון
סרט על עו"ד לאה צמל מומן בחלקו על ידי משרד התרבות
לקראת הגשה: בכחול לבן מקווים שנתניהו מעוניין בממשלה
בניסיון להבין גישה תבוסתנית ואובדנית זו כלפי המדינה, שלמרבה הצער אינה נחלתו הבלעדית של בג"ץ, אפשר להיעזר בפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון שכתב כי; "על אובייקט האמנות להרדים את הכוחות … המתקוממים, שבאישיותנו, ולהביאנו על-ידי כך למצב של היענות גמורה שבו נתפוס בבהירות את האידאה המועלה לפנינו ונרחש אהדה להרגשה המובעת. בתהליכי האמנות נמצא… תהליכים המשמשים בדרך כלל ליצירת מצב ההיפנוזה." ולציין מספר יצירות תרבות ישראליות, שייתכן וימחישו את דבריו של ברגסון, בהשפעתן על תהליכים הרסניים שביצעה המדינה נגד עצמה, כמו הסכם אוסלו או ההתנתקות.
תימוכין לקשר בין אמנות לתופעות בלתי מתקבלות על הדעת, מופיעים בראיון שנערך עם ד"ר ראובן פיירמן עמו במוסף "שבת" של "מקור ראשון" ובו טען; "מי יכול לשער כמה אנשים התאבדו 'על רקע רומנטי' בעקבות שיעורי אמנות אלו, סרטים והצגות על רומיאו ויוליה?"
כך למשל בספרו של עמוס עוז "מיכאל שלי" מתארת גיבורת הספר, חנה גונן, כיצד "באחד הלילות … חלמתי חלום מפחיד… שני אנשים הופיעו ומשכו אותי בזרועותיי … הם גררו אותי דרך רחובות מפותלים לקצה העיר … לפתע הסירו התאומים [הערבים] את גלימותיהם המדבריות … חושך שטף אותי." תיאורי האונס הללו, ברומן של עוז, התפרשו בעיתון "דבר" כ"הסכמתה-אזעקתה ותשוקתה הדמיונית של חנה גונן לשני הגיבורים הערבים המסתערים עלינו לכלותינו."
דוגמה נוספת נמצאת במחזה "מאמי" שהועלה לראשונה בתיאטרון "צוותא" ב-86'. מאמי, בחורה צעירה מעיירה בדרום, נישאת לבחור כדי לגלות שמיד אחרי נישואיהם הוא נפצע במסגרת שירות המילואים והופך לצמח. בניסיון למצוא לשניהם עתיד טוב יותר היא עוברת לתל אביב, שם היא נאנסת ע"י טבחים ערבים. מאיר בנאי ביצע במחזה שיר על אונס יהודיות, שבא כמענה ל "עשרים שנות כיבוש,/ יותר לא נמתין,/ … נגאל את פלשתין'."
בביקורת על ההצגה נכתב: "הקטע על מאמי המלצרית ואינוסה על-ידי שבעה ערבים בשם גאולת פלשתין, הוא מהחזקים בהצגה." ולשאלה האם "נהיינו חולי רוח?" השיב מחזאי ההצגה : "כן, עם איזו חדוות התאבדות סמויה". ואפשר עוד לתת דוגמאות מההצגות "מלכת אמבטיה" או "רצח" שהופסקו לקול מחאות הפגיעה ברגשות הורים שכולים, ולמרבה הצער היד עוד נטויה.
מאחר ואלו הם פני הדברים, ולנוכח הידלדלות הרוח הלאומית מהתרבות והשלכותיה, נראה שאת ההזדמנות שנקרתה בפני המחנה הלאומי אסור להחמיץ. כצעד ראשון יוכל שר התרבות מהליכוד למנף את המשבר בתיאטרון "הבימה" ולגרום לו להיות ראוי לשמו; התיאטרון הלאומי. צעדים ארגוניים וממלכתיים שכאלה דורשים אורך רוח ושיעור קומה. ורק מאמץ ממושך, יכול לעורר תקווה כי ניתן יהיה להפריח את השממה התרבותית. שהרי "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
