ההחלטה של נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, לאפשר לאחרונה כמה שידורים חיים מדיוני בית המשפט, עשויה להתגלות כאחת ההחלטות החשובות ביותר בתולדות בית המשפט, למרות שהיא החלטה מנהלית ולא שיפוטית. זמנים קשים הם קרקע נוחה לשינויים ומהפכות, ואין ספק שהתקופה הנוכחית קשה במיוחד למעמדו של בית המשפט. מעולם לא העזו פוליטיקאים בכירים, כולל ראש הממשלה עצמו, לאיים בצורה בוטה וישירה כל כך על בית המשפט. נבחרי הציבור אף מעזים להגיד שהחלטה שלא תתאים לרצונם תיענה בתסריט אפוקליפטי לחברה כולה, בדמות בחירות רביעיות, וגם באיום ישיר על בית המשפט עצמו – פסקת התגברות גורפת.
מלכתחילה, הסיבות שיצרו את מסורת ההימנעות מסיקור ישיר של דיונים משפטיים פחותות בחשיבותן כשמדובר בדיוני בג"ץ. הסיבה העיקרית קשורה לזכותו של הפרט שלא להיחשף בשעתו הקשה, כשהוא עומד לדין פלילי או נתבע כספית בדין אזרחי. סיבה מרכזית נוספת היא העובדה ששידורים חיים מזירה כלשהי נוטים מטבעם להעצים את הדרמה. כשאנשים נחשפים מול המצלמה הם נוטים שלא לדבר לגופם של דברים, אלא לגופם של צופים: לנסות להרשים אותם בטיעונים מתלהמים, בשפת גוף מאיימת, וכדומה. עולם המשפט אינו מעוניין בכל אלה, וטוב שכך.
שני הנימוקים האלה כמעט שלא רלוונטיים ביחס לדיוני בג"ץ. השאלות הנידונות בדיונים האלה לרוב נוגעים לעניינים ציבוריים שכאבי הפרט לא עומדים במרכזם אלא שאלות חוקתיות והתנגשות בין ערכים שונים, ממילא אין כאן פגיעה בצנעת הפרט. מכיוון שהשאלות הן עקרוניות ולא אישיות, גם הפיתוי של העצמת הדרמה נמוך יותר. מנגד, הסיכון הרגיל שבהופעה מול המצלמה הופך דווקא ליתרון כשמדובר בשופטי בג"ץ. אם אדם מן היישוב, קל וחומר איש ציבור, עלול להתפתות לגישה פופוליסטית ודמגוגית כשהוא בפני מצלמה, פוטנציאל הפופוליזם של השופטים יכול דווקא להביא ברכה. מול עדשת המצלמה השופטים יצטרכו לדבר בשפה עממית יותר, כזו שגם הצופה הסביר יוכל להבין. מהבחינה הזו, אמרתו המפורסמת של השופט לואי ברנדייס על 'אור השמש כחומר החיטוי הטוב ביותר', נכונה לא רק כלפי תפקידה הציבורי החיוני של החשיפה התקשורתית, היא יכולה להתפרש גם כיתרון השקיפות השיפוטית כחומר חיטוי מול הרעל המופנה בימים אלה כלפי מערכת המשפט עצמה.
צריך רק לקוות שהצעד החשוב הזה של הנשיאה חיות אינו בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. הסכנה הניצבת מול מעמד בית המשפט הרי איננה ממוקדת באותם אינטלקטואלים, מכל המחנות הפוליטיים, היודעים שבג"ץ שגה מאוד בעשורים האחרונים, אבל גם מכירים את חיוניות המערכת הזו לתמהיל הכולל של הדמוקרטיה הישראלית. הבעיה היא בהמוני הישראלים שהדקויות רחוקות מהם ובמשך שנים הוסתו להאמין ששופטי בג"ץ הם חבורת שמאלנים שעניינם להרוס את המדינה מבפנים, על-ידי פגיעה בצה"ל, בדת ישראל, וכמובן פגיעה בנכס הישראלי החשוב מכל – ביבי.
יתר על כן, הציבור הזה הוסת להאמין שהפרדת הרשויות הכל כך מדוברת וחיונית למשטר הדמוקרטי פירושה שאף רשות לא מתערבת במעשי זולתה. זה כמובן לא נכון גם לשיטת הפוליטיקאים. הממשלה, כרשות מבצעת, מתערבת ללא הרף, למעשה הרבה יותר מדי, בעולמה של הרשות המחוקקת, כופה על הח"כים הצבעות במשמעת קואליציונית, ועוד. פירושו האמיתי של רעיון הפרדת הרשויות הוא כמעט הפוך מהפירוש העממי שניתן לו לאחרונה, מדובר ברעיון שאף רשות לא תקבל יכולת לשלטון בלעדי, ולכן הכוח לקבל את 'המילה האחרונה' צריך להיות מבוזר בין הרשויות השונות.
בין רשויות השלטון, כלומר הממשלה והכנסת, לבין הרשות המבקרת אותם, צריכה להתקיים מערכת של ביקורת הדדית: לרשות השופטת צריכה להיות סמכות לבטל החלטות ומעשי עוול של הממשלה והכנסת, וברוב מיוחס של שופטים אפילו לבטל חוקים, כשם שלכנסת צריכה להיות האפשרות לבטל, גם כן ברוב מיוחס, החלטות נוראיות של השופטים. במקרים של חוסר אמון והסכמה מתמשכים בין הרשויות אולי באמת ראוי לחזור אל הריבון, כלומר אל העם, ולשאול את פיו. כך יוכל הציבור לוודא שהאפשרות של הפוליטיקאים לבטל החלטות בעייתיות של מערכת המשפט לא תנוצל כדי להגן על עורם של הפוליטיקאים המושחתים עצמם.
