לא נעים להודות, אבל זו האמת: לא כל סיפור של אישה שנרצחה בידי בן זוגה, זכה לתיעוד דוקומנטרי כמו זה של מיכל סלה ז"ל. אבל במקרה הספציפי, הנורא הזה, יש מיינסטרימיות שאוחזת בגרון ולא מרפה. היא הרי בדיוק הבת של השכנים. האישה הצעירה, המתוקה, שעוסקת במקצוע טיפולי, שהולכת לסדנאות העצמה נשית ומוקפת בחברות שמחות ובשלוש אחיות אוהבות. ובכל זאת, אף אחד לא ידע. בכל זאת, היא התמודדה עם הגיהינום שהתחולל אצלה בבית מאחורי הדלת הסגורה לגמרי לבד. בכל זאת, היא לא הייתה מסוגלת לתאר את מה שקורה איתה, גם לא לקרובות לה ביותר. וזה הכי מפחיד שיכול להיות.
בדיון שהתקיים אמש באולפן בתום הפרק הראשון של הסרט על מיכל, תיארו את שני מקרי הרצח שהתחוללו כאן רק בימים האחרונים. אלו של טטיאנה חייקין ושל מסטואל אלאזה זכרונן לברכה. דיברו על אוזלת היד של הרשויות. על כך שבשני המקרים מדובר היה בגברים אלימים מוכרים למערכת שלא טופלו כראוי. אבל המקרה של מיכל לא היה כזה. ה"מערכת" לא ידעה עליו. להיפך.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
מבחינת הנתונים היבשים היה כאן זוג לתפארת. כזה שמעלה תמונות זוגיות לפייסבוק ושולח ברכות חג משפחתיות מלאות רגש. באמצעות יכולות מניפולטיביות מרשימות שהאיש לו הייתה נשואה מיכל ככל הנראה אחז בהן, ראתה בו הסביבה אדם רגיש ונעים הליכות. כזה שאפילו מתמודד בעצמו עם אתגרים שבאים עם הזוגיות, ולא כמו מי שהטיל אימה אלימה וקשה על אשתו, אם בתו.
אוזלת היד, כאב הלב הרועם של הקרובות לה מכול שהבינו ולא הבינו, שניחשו קצת ולא שיערו עד כמה הסכנה קרובה, נחשפים בסרט הזה באומץ. רק בדיעבד, נזכרת הסביבה בכול הסימנים הקטנים. בקנאה הרכושנית, בניתוקי הטלפון המהירים. בעובדה שהוא הקפיד להישאר בסביבה כשהיא נפגשה עם חברות, בחשש שאפף אותה. בתחושה המחניקה הזו שהיא רצתה לספר משהו, אבל תמיד לא הספיקה ולא הצליחה – עד שהיה מאוחר מדי.
ואת נורות האזהרה האדומות האלה, אותן בדיוק צריך לשוב ולשנן. אותן חיוני לדעת לזהות. צריך לגמרי ללמד אותן בבתי ספר. הן צריכות לקפוץ לנו לעיניים, כמו שאומרת אחותה של מיכל, ממש כמו המידע השגור על כך שנקודת חן משנה צבע היא חשש ממשי לסרטן. וככה, אולי, אפשר יהיה להציל "מיכל" אחרת.
קשת 12, עובדה, "שלוש אחיות"
