קפטן הרב ד"ר שמחה גולדמן שירת בחיל האוויר של ארצות־הברית כפסיכולוג קליני. ב־1981 הורה לו מפקדו להסיר את הכיפה, שעומדת בניגוד לפקודות הלבוש הצבאי. גולדמן פנה לערכאות. אחרי דיונים משפטיים ארוכים פסק בית המשפט העליון של ארצות־הברית שאסור לגולדמן לחבוש כיפה. כל חייל צריך לכפוף את הבחירות וההעדפות שלו לפקודות הצבא, כולל חיילים דתיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר – גם עבור בג"ץ
– רוצים להשפיע על בית המשפט העליון? דרשו את משרד התרבות
– בין דינמיות לקיבעון: הקורונה מוכיחה שאין מתאם בין הרצוי למצוי
הפילוסוף היהודי־אמריקני מייקל סנדל מתח ביקורת חריפה על הפסיקה הזו, וטען שהיא מבטאת אי הבנה עמוקה של האמונה הדתית. הציות של אנשים דתיים למצוות הדת אינו העדפה של סגנון חיים מסוים. לאור אמונתם, הם כפויים לציית למצוות הללו, ויש להתחשב בכך. בסופו של דבר, הקונגרס האמריקני שינה את החוק, והתיר לחיילים ללבוש "פריטי לבוש דתיים". נדמה לי שבכל זאת הכשל הבסיסי בהבנת החיים הדתיים לא תוקן; לפחות לא בישראל.
לפני שבוע פסק בית המשפט העליון שלנו נגד המדיניות הוותיקה של בתי החולים בישראל, שאוסרים להכניס לבית החולים חמץ בפסח. הפסיקה נקבעה ברוב של שניים נגד אחד. השופטים נחלקו בנוגע לפרטים סבוכים של המשפט המנהלי. בדרך פלא, המחלוקת הזו חפפה במדויק לזהויות הדתית של השופטים עצמם: שני השופטים החילונים פוגלמן וגרוסקופף נגד השופט הדתי הנדל. ברור שהשורש האמיתי של המחלוקת בין השופטים נמצא בשאלה מה חשוב יותר ומה פחות. השופטים החילונים הפליגו בתיאור הפגיעה הקשה באוטונומיה של החולה שבמשך שבוע לא יוכל לאכול ביסלי כרצונו. הנדל, לעומתם, מבין מה אומר איסור חמץ לאדם דתי.
אף אחד אינו רוצה לאסור על אדם לאכול חמץ בביתו. אך חולים דתיים מאושפזים בבית חולים שלא מבחירתם, ונאלצים לסעוד בו את ארוחותיהם. כל פירור חמץ שעלול ליפול לאוכל שלהם אוסר את המאכל כולו. יהיה קשה לשמור על כשרות בפסח בבית חולים שבכל פינה בו יאכלו חמץ. כל אחד מאיתנו מוותר בשמחה על כריך עם חמאת בוטנים במקום שיש בו אדם אחד אלרגי. הוויתור הזה אינו גדול, וקשה להבין את ההתעקשות להציק כך לחולים דתיים. אולי קל מעט יותר להבין את ההתעקשות הזו כשמגלים שאת העותרים החילונים ייצג בין היתר עו"ד יאיר נהוראי, שהתפנה מהצקותיו הקטנות לרבני עלי כדי להשתתף בהצקה בקנה מידה לאומי.
כל אחד מאיתנו מוותר בשמחה על כריך עם חמאת בוטנים במקום שיש בו אדם אחד אלרגי. הוויתור הזה אינו גדול, וקשה להבין את ההתעקשות להציק כך לחולים דתיים
העותרים אומרים: ומה עושים יהודים בחו"ל, שצריכים להתאשפז בפסח בבית חולים? זו שאלה מעצבנת, שהתשובה לה פשוטה: הרבה פעמים הם סובלים. יהודים שומרי מצוות בחו"ל הם מיעוט זעיר, ואפשר להבין למה לא מתחשבים בהם. השבוע חל הארבעה במאי, שהוא יום חגם של חובבי "מלחמת הכוכבים". למה הארבעה במאי? כי התאריך הזה באנגלית (May the fourth) נשמע כמו הברכה של אבירי הג'דיי בסדרת הסרטים הזו: "May the force be with you". נאמר שחולה בשערי צדק יכריז שהוא מאמין בדת הג'דיי, וידרוש שב־4 במאי לא יתהלך אדם בבית החולים במסכה שחורה, שמזכירה את דארת' ויידר הרשע. אפשר להניח שיתעלמו מבקשתו, כי אי אפשר לנהל בית חולים לפי כל גחמה של כל חולה. אך מחקרים מלמדים שרוב היהודים בישראל אינם אוכלים חמץ בפסח, ורבים מהם מקפידים מאוד על כל פרטי ההלכות. יהודים שמקפידים על הלכות פסח אינם כת אזוטרית זעירה במדינת היהודים. למה הם צריכים להרגיש כאנוסים בארצם? ומה אם יהיו חלילה כאלה שיגזימו ויסרבו להתאשפז בפסח, אם יחששו שהכשרות בבית החולים לקויה? האם השופטים יקבלו אז את האחריות לבריאותם?
בפסק הדין לא הייתה סימטריה בין השופטים החילונים לשופט הדתי. פוגלמן וגרוסקופף פסקו באופן נחרץ לטובת השקפת עולמם, בעוד הנדל קבע בתבונה רבה שהנושא הזה במהותו אינו מתאים להכרעה משפטית, והעדיף להותיר אותו להסכמה חברתית של העם בישראל. הרבה שכל ישר יש בעצה הזו, ולכן אין להתפלא על כך שעמיתיו דחו אותה.
אני חייב להודות שגם אם השופטים פסקו באופן מקומם, זה לא אומר שהרבנות התנהגה כאן בחוכמה. הנוהל הקיים, שמזמין מאבטחים לחטט בתיקי המבקרים בחיפוש אחר חמץ, הוא מרגיז ומיותר. אפשר להסתפק בהודעה ברורה על נוהלי בית החולים, האוסרים הכנסת חמץ. אני מניח שכמעט כל האנשים הסבירים היו מצייתים ברצון להודעה כזו, בלי שהיה צורך לתחוב לתיקם גלאֵי גלוטן. מפסיקת שופטי הרוב משתמע שגם מדיניות כזו לא היו מאשרים, אך אז עמדת הרבנות הייתה מובנת יותר מבחינה ציבורית. כמה קל למצוא פתרון סביר לבעיית החמץ בבתי החולים. כמה קשה למצוא אנשים שרוצים פתרון, ולא מלחמה.
