ענף הקפיצה לגובה באולימפיאדה הוא אחד היחידים המשלבים יכולת ספורטיבית והימור גורלי. הספורטאי בוחר את גובה הקפיצה: אם ילך על בטוח ויקפוץ לגובה שהוא סמוך ובטוח שביכולתו לעבור, המוט לא ייפול, השחקן יקבל נקודות, אולם קיים סיכוי שהמתחרים יצליחו ברף קצת יותר גבוה וייקחו את המדליה. בשביל לנצח, הספורטאי צריך להעז, ליטול סיכון, להרים את המוט בעוד חמישה סנטימטרים. אבל התוספת הקטנה הזו יכולה להתברר כהימור אחד יותר מדי. אם האתלט איננו בשיאו, נגיעה קטנה במוט תפיל אותו ותפלוט אותו מחוץ לתחרות לגמרי. נתניהו, כך התברר השבוע, כנראה הגביה את המוט יותר מידי. הנפילה עלולה להיות כואבת, כואבת מאוד.
אחרי הדרמה הגדולה של המלצות המשטרה להעמיד את נתניהו לדין באשמת שוחד בתיקי 1000 (מילצ'ן, הסיגרים והשמפניות) ו-2000 (המו"מ מול נוני מוזס לחיסול 'ישראל היום' בתמורה לסיקור אוהד ב'ידיעות אחרונות'), נחתו השבוע שתי פצצות לא קונבנציונליות חדשות: הראשונה היא חתימתו אמש של מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר על הסכם עד מדינה בפרשת 4000. פילבר יתבקש ככל הנראה לחשוף את מערכת היחסים שבין נתניהו למחזיק השליטה בבזק ובאתר 'וואלה' שאול אלוביץ'. גם כאן מדובר בחשד לשוחד שבמסגרתו קיבל אלוביץ' תמיכה רגולטורית במהלכים שהיו שווים לו הרבה מאוד כסף בתמורה לסיקור אוהד של נתניהו באתר 'וואלה' שבבעלותו.
השנייה היא עדותה של השופטת בדימוס הילה גרסטל. גרסטל מסרה בעדותה כי היא קיבלה הצעה מיועץ התקשורת של ראש הממשלה ניר חפץ, באמצעות יועץ התקשורת אלי קמיר, להתמנות ליועצת המשפטית לממשלה בתמורה לסגירת תיקי החקירה נגד שרה נתניהו (להלן, בראון-חברון2). ההתפתחויות הללו עשויות להתברר בקרוב כשובר השוויון של המשטרה מול ראש הממשלה.
מקורבי ראש הממשלה ממשיכים להציג אותו כמי שהתפתה לקטוף סברסים בידיים חשופות. פרקליטיו מזיעים באולפנים ועל גלי האתר כדי לשלוף בפינצטה את הקוצים הזעירים והמכאיבים, תוך ניסיון לגמד את התמונה הגדולה ולמנוע את צירוף חלקי הפאזל לסך השלם מכל חלקיו: הם מנסים לשכנע את הציבור שבפרשת 1000 אלו היו רק 'מתנות בין חברים', וכשהחברים שלך הם טייקונים המתניידים על מטוסים פרטיים – גם מתנות במיליון שקל הם חלק מהנורמה; בפרשת אלפיים טוענים שיש הקלטות, אך לא ניתנה תמורה, עובדה – 'ידיעות אחרונות' המשיכו לרדוף ולהכפיש את נתניהו ומעולם לא ניסו לאתרג אותו; בפרשת 4000 התמורה להטבות הרגולטוריות אמנם ניתנה, אולם היא כללה בעיקר תמונות פוטוגנית של גב' נתניהו; ובפרשת 'בראון חברון 2' ניר חפץ פעל על דעת עצמו ולא ייצג את ראש הממשלה.
הסכנה הגדולה – עד מדינה
הסכנה הגדולה של ראש הממשלה הם מקורביו שמחליטים או יחליטו לחתום על הסכמי עד מדינה. שניים מהם, ארי הרו והלילה שלמה פילבר, איש סודו במשך שנים, עשו זאת כבר, וכל עד כזה עשוי להתברר כמסמר האחרון בארון הקבורה הפוליטית שלו. אבל גם בלעדיהם, ככל שעובר הזמן הנרטיב של נתניהו פחות ופחות משכנע. לא רק את שונאיו המושבעים, אלא גם את תומכיו.
מה שהולך ומתברר עכשיו זה שראש הממשלה נתניהו, החכם מכל אדם, אשף הדיפלומטיה הבינלאומית, המדינאי הנערץ ששועי עולם משחרים לפתחו, הרטוריקן בחסד עליון – נופל שדוד בגלל שתי חולשות שהוא לא השכיל לטפל בהן בזמן. צריך לאסוף את כל הסיפורים והתיקים והאישומים ולהציב אותם זה ליד זה, כדי לראות את עקב האכילס הגדול שלו, את שתי החוליות החלשות המאיימות על המשך שלטונו: הקמצנות הפתלוגית והחרדה מהתקשורת.
אי אפשר שלא לעשות פה אחד ועוד אחד. חטיבת האישומים הראשונה כוללת את הסיגרים, השמפניות, הבקבוקים, החמגשיות, ריהוט הגן. השניים הראשונים רשומים על שמו והשאר על שם רעייתו, שהחלטה להגיש נגדה כתב אישום באחד התיקים כבר התקבלה. המכנה המשותף של חטיבת האישומים הזו ברורה לעין: קמצנות פתולוגית, חוסר יכולת נפשית להכניס את היד לכיס. על פניו אין להתנהלות הזו שום סיבה רציונלית. למשפחת נתניהו יש הכנסות ואין הוצאות. היא מחזיקה בנכסי נדל"ן יקרים ובהון מצרפי ששווה על פי ההערכות למספר דו ספרתי של מיליונים. אין לה גם כל דאגה מפני יום סגריר, שהרי יום לאחר מסיבת השחרור מבלפור היא תהפוך לעשירה מאוד באמצעות הרצאות ותיווך עסקי גלובלי של קונצרנים ענקיים וחברות בינלאומיות.
הרגל השנייה: פרשת 2000 ופרשת 4000. המכנה המשותף פה גם הוא זועק: התלות הנפשית של משפחת נתניהו בסיקור תקשורתי אוהד. גם זו תלות לא רציונלית. נתניהו הוכיח פעם אחר פעם שהוא מסוגל לכבוש את לב העם ולנצח בחירות בפערים גדולים גם אל מול תקשורת עוינת ולעומתית, אז למה לכל הרוחות הוא הסתכן למען צילומים מחמיאים של שרה רעייתו? מה הועילו לו כמה 'פושים' חיוביים באתר 'וואלה חדשות', שעם כל הכבוד וההערכה רחוק מאד מלקבוע או לשנות פה סדר יום.
לדעתי נתניהו עצמו מרגיש את התשובה, ואולי גם חלקים מהציבור. אלא שהצורה שבה הוא מנהל את המשבר הזה, הגדול ביותר שלו מאז שנכנס לחיים הציבוריים, מראה שהחולשות הללו יושבים על בעיה גדולה שהוא לא באמת מסוגל או רוצה לטפל בה.
בין גרסטל וחיות למנדלבליט
ומילה נוספת על אסתר חיות נשיאת העליון, שמצאה את עצמה אמש מוסרת עדות בפרשת הילה גרסטל. אתמול בערב בצעד חריג היא פרסמה הודעה לתקשורת מטעמה: "נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, מסרה הערב בעדות פתוחה הודעה לחוקרי המשטרה בפרשת 1270. הנשיאה אישרה כי חברתה הנשיאה (בדימוס) הילה גרסטל, שהייתה מועמדת בשנת 2015 לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה, סיפרה לה בדיעבד ולאחר שהמועמדות כבר לא הייתה רלוונטית, כי מישהו הקרוב לראש הממשלה דיבר עם ידיד שלה בעת שהייתה מועמדת וביקש לברר איתו מה תהיה עמדתה לגבי חקירות אשת ראש הממשלה. גרסטל הביעה בפני הנשיאה חיות זעזוע מהאירוע, אך היא הוסיפה כי לא תוכל לפרט מעבר לכך ולא תוכל לספר לה מי האנשים שבהם מדובר. בשל מיעוט הפרטים והסיפור המעורפל שאותו בחרה גרסטל לספר לה, לא היה בידי הנשיאה חיות בסיס כלשהו לנקיטת כל צעד מצדה".
חיות מכהנת כיום בראשות הזרוע השופטת ואמונה על שמירת שלטון החוק. כאשר גרסטל, נשיאת בית המשפט המחוזי לשעבר במחוז מרכז ניגשת לחיות ומספרת לה בזעזוע את אשר אירע חזקה עליה – לפחות מבחינתה של שופטת העליון הבכירה – שהאירועים המדוברים אכן התרחשו. גם ללא פרטים ומתוך ערפילי הסיפור כהודעתה של חיות, הרי שאורות האזהרה מהבהבים ומרצדים. ייתכן ש"לא היה בידי הנשיאה חיות בסיס לנקיטת כל צעד מצדה". אבל לנסות ולשכנע את חברתה לדווח על המקרה ולא לתת לו להישאר בד׳ אמות של שיחת רעים הוא המינימום המתבקש מגורם אכיפה כה בכיר.
על פי דיווח אמש ב'כאן 11', היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט התלבט אם לחקור את גרסטל באזהרה ומשהשתכנע שאין סעיף עבירה רלוונטי ואין חשד סביר שביצעה עבירה פלילית בכך שלא דיווחה לכאורה בזמן אמת החליט לגבות ממנה עדות.
עם זאת, מתחו גורמי אכיפה ביקורת על גרסטל ואמרו כי מעדותה עולה לכאורה שכן הבינה שמדובר באירוע חמור ובחירתה שלא לפנות לגורמי החקירה אינה תקינה ומעלה שאלות לא פשוטות.
זה אותו מנדלבליט שנקלע בעצמו לחקירה פלילית סביב דוח הרפז. אז הוא נחקר באזהרה ארבע פעמים, 35 שעות במצטבר, בחשד לעבירות של הפרת אמונים ושיבוש חקירה. כל זאת רק מכיוון שהמשטרה טענה שלא דיווח מידית על המסמך המזויף, אלא רק בבוקר למחרת. החקירה הפלילית נגדו – שנסגרה לבסוף לפי החלטת היועמ"ש וינשטיין ופרקליט המדינה שי ניצן – כמעט שעלתה לו במינוי ליועמ"ש, בעקבות בג"ץ, שהוגש נגדו שטען שהחקירה נגדו מונעת ממנו לכהן בתפקיד. לא מן הנמנע שהחקירה הזו בגין אי הדיווח נצרבה היטב אצל מנדלבליט, והיא עמדה לנגד עיניו בבואו לבחון את פרשת גרסטל. אך היא מעלה גם שאלות של נורמות, מוסר וחוק.
אם עם פרקליט צבאי ראשי מוערך, מזכיר ממשלה מכהן, ומועמד למשרת היועץ המשפטי לממשלה דקדקה המשטרה כחוט השערה (המחלוקת בין מנדלבליט למשטרה הייתה על מהו ״זמן סביר״ כאשר דובר על מספר שעות בודדות) בגין אי הדיווח המתבקש ממנו כ"אוכף חוק" מה תגיד נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, שבמשך למעלה משנתיים החליטה לשמור את המקרה עליו העידה גרסטל לעצמה ושלולא ה"חד גדיא" של פרשיות נתניהו, ייתכן שמעולם לא היינו יודעים על כך?
