צפיתם בריאיון אתמול עם משה (בוגי) יעלון בחדשות 12? האמנתם למילה ממה שהוא אמר? אם כן, בואו ואספו את הפרס שלכם. אתם חלק מקבוצה קטנה ומיוחדת, שבתוכה, ככל הנראה, לא תמצאו את יעלון עצמו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נורת אזהרה: להציל את "מיכל" הבאה
– שגרה עם כוכבית: האם אנחנו בדרך חזרה לסגר?
– לקראת הגשה: בכחול לבן מקווים שנתניהו מעוניין בממשלה
בשיחה עם יונית לוי, היה ברור שהגנרל בדימוס חש לא בנוח. בהתחלה עוד אפשר היה לייחס את הקול הרועד, המשפטים הקטועים וההתנשמויות ללהט הברור שהתמלא בו כשדיבר על כניעת נתח גדול מגוש השמאל לאויב הגדול בנימין נתניהו. אולם מהר מאוד התברר שזו לא הסיבה היחידה. הריאיון התמקד בנושא מגפת הקורונה וטיפולו של ראש הממשלה במשבר, וכאן יעלון איבד את זה לחלוטין.
יונית לוי, לא בדיוק תומכת ליכוד נלהבת, ביקשה מילה טובה על נתניהו, הרי בסך הכול, המצב תחת שליטה בישראל. אבל אפילו על אמירה פשוטה ואמיתית שכזו יעלון לא היה יכול לעבור בשתיקה. "עם 234 מתים?" הרמטכ"ל במיל' דורש מיד. "כשסביבנו אין מדינה שמגיעה למספרים הללו?" והוא המשיך ומנה שורה של שערוריות לכאורה – הזנחת בתי אבות, ניהול אזרחי מדי של המשבר, ועוד.
ובכן, גם אם נתעלם מהעובדה שבמצרים כבר יש למעלה מ-450 מתים, ושמספרי המוות בירדן, לבנון וסוריה אמינים בערך כמו אלה של החרדים שמשרתים בצה"ל, הרי שאין בהם כדי לשנות את העובדה שמדינה שהייתה נעולה בבית לפני שבועיים יכולה הבוקר כבר לצאת לקניות בשקט יחסי. האמירה שהמשבר נוהל בצורה שערורייתית, כשיעלון מודע לחדשות ולמאורעות בחודשים האחרונים, מותירה שתי אפשרויות: או שהוא טיפש, או שהוא ממציא.
טיפש כנראה שהוא לא. בכל זאת, הוא היה ראש אמ"ן ורמטכ"ל וזכה לציונים לשבח בתפקידיו הצבאיים השונים. מצד שני, משה יעלון גם זכה במהלך הקריירה שלו להילה של יושרה בלתי-מתפשרת. יושרה שהיא-היא לכאורה הגורם למהפך מהיותו מקורבו של נתניהו לאחד משונאיו הגדולים ביותר. אם כן, איך ייתכן שהוא יכול לשבת שם באולפן ולטעון ברצינות שישראל כשלה בטיפול בקורונה כי ברשות הפלסטינית (!) נספרו פחות מתים?
התשובה טמונה באופי הבלתי-מתפשר של יעלון. בן הקיבוצים ומפא"י שהפך לימני בעל אידיאולוגיה תקיפה, תמיד חי בעולם של קיצוניות. כמו האתיאיסט שחוזר בתשובה, עובר לרמת בית שמש ומלמד את הילדים שלו יידיש, וכמו החסיד שחוזר בשאלה ומבלה את שארית חייו במיסיון חילוני, יעלון מעולם לא התחבר לשמרנות כלשהי. לרעיון שהעולם המורכב שלנו דורש שינוי איטי וזהיר, והחוקים שלו צריכים להישמר בכל מחיר – גם כשהם מאיטים את השאיפות האידיאולוגיות שלנו. מבחינתו אנחנו עדיין בימי החלוצים: את המטרה מסמנים מראש, והאמצעים – כמו אותה מחרשה שקבעה את גבולות הארץ – כבר הופכים לקדושים.
אם כך, אפשר להבין את אובדן העשתונות של הרמטכ"ל לשעבר בשידור אתמול. כנראה שהוא לא התיישב באולפן מתוך מטרה לבדות מליבו טענות, כמו שהוא כנראה האמין במה שאמר לפני הבחירות כשהתעקש שלא יסכים לשבת בממשלה עם הרשימה המשותפת. אבל כאן נכנסת הנקודה החשובה: יעלון קודם כל סימן את נתניהו כמטרה. ברגע שזה קרה, ברגע שהוגדר הרוע הגדול שפשוט חייבים לעקור, אחרת כולנו נאבד – האמצעים קודשו.
וכך, כמו דמות ממיתולוגיה יוונית, הפך יעלון בדיוק למה שהוא ניסה לחסל: פוליטיקאי שלא בוחל באמצעים – כולל חצאי-אמיתות, הסכמים מפוקפקים וטענות חשודות במקרה הטוב – כדי להשיג את מטרתו. מעניין אם ההגדרה הזו תצטלצל לו כמוכרת.
