תכתבי טור שלא קשור לקורונה, תכתבי טור שלא קשור לקורונה. תכתבי טור – איך אפשר?
ברוח ל"ג בעומר (ובהזדמנות זו, אם אפשר טיפ ממני – למרות האיסור לעשות מדורות – כדאי להכניס את הכביסה כי… לכו תדעו), בואו נדבר על מרי אזרחי. זה באמת לא קשור כבר לימין או שמאל. כל עיתון שאני לא קוראת, כל אתר חדשות, מערער לי את הביטחון בנבחרי הציבור שלי. נכון שהקורונה היא מגפה עולמית ונכון שנראה שכולם מאלתרים. ואני מכורה לפוסטים של אריאל שנבל שמנסים להרגיע אותי ולהסביר לי שאנחנו בדרך הנכונה. אבל אני, האזרח הפשוט והלא מדי מפעיל את החשיבה, מתעייף ומתייאש.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך באתר מקור ראשון:
– במתחם הקורונה החדשני של צה"ל מקווים לאבטלה
– הישועה במשבר הקורונה כנראה לא תבוא מהמכון הביולוגי
– שגרה עם כוכבית: האם אנחנו בדרך חזרה לסגר?
בשבוע האחרון גיליתי את כוחה של האדישות. ממרום גילי ואחרי תכף 13 שנות הורות, הבנתי שגם אם אני לא צועקת – הילדים מפסיקים לריב. שאם אני אלך לישון כשהם ערים, הם ילכו לישון מתישהו גם. אדישות, אפאתיות. המערכת התחילה להתניע ובינתיים רק ילד אחד חזר למסגרת. "אבל שמעתי רב שאמר 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' ושאסור לחזור ללימודים עד שיש תרופה לקורונה"… כלומר, נראה לי שזה מה שהוא אמר, כי החלון היה סגור ואני האצתי מאפס למהירות המותרת, משאירה אותו עם מסכה גדולה מדי ואצבעות שהולכות לאיבוד בתוך הכפפות. מאז פסח אני מנסה לעשות פה סדר יום ונאבקת כדי לאסור מסכים עד לשעה 13:00, אבל החלטתי שכן מותר לראות את חיפזון וזהירון, רינת, יויו, סבא טוביה וחד גדיא – אם זה בנושא החג המתקרב. וכך מצאתי את בת החמש וחצי מפזמת שירים על בר־כוכבא. הקטנה, העונה לשם זוהר, רק חיכתה למילים "עיני זוהר לו" – ואני שמחתי שיש חמש שניות בבית שבהן אני לא שומעת בכי.
השעה כנראה הייתה שעת צהריים, כי שקעתי לי בדמדומים והתחלתי לדמיין איך אני בר־כוכבא. איך אני מציתה פה מרד, מרד אמהות, מרד של הורים עייפים. מרד של אנשים שמשלמים כל כך הרבה מיסים ועובדים כל כך קשה, ועכשיו מרגישים אבודים. אלה שמרגישים שכאשר כל זה ייגמר הם יוצאים מהתקופה הזו עניים יותר, עצובים יותר, חלשים יותר, מתגעגעים יותר. נזכרתי בדמעות שהורדתי כשההורים שלחו לי את התמונה של שולחן ליל הסדר הקטן שלהם – והפכו לדמעות של אש אחרי התמונות של ראש הממשלה מסב לשולחן עם הבן שלו והנשיא עם משפחתו. במאבקים הקטנים שלי פה במושב, לא להתקרב, לא לקחת, אסור, לא להיכנס לבית, אפילו לא לשירותים גם אם זה דחוף – שהפכו לחסרי משמעות כשאני רואה בסטורי של אנשים אחרים מסיבות יום העצמאות ושכונה אחת גדולה.
ואז חלחלה ההבנה שלמרות ההון שאני משלמת כעצמאית מדי חודש, אני לא אקבל כלום, אבל אנשים שלא עובדים מקבלים משכורת, והטייקונים הולכים לחלק ביניהם מיליארדים. ההבנה שהמאבק שלי להשאיר את העובדים שלי בשכר מכובד ומכבד התברר כטיפשי, ואולי הכי עדיף היה להוציא אותם לחל"ת. אני חושבת על חברתי השכירה, בת 27, עם שלושה ילדים מתחת לגיל ארבע. חכמה כמו החיים, והחליטה לשלב קריירה עם אמהות. בהחלטה מי יחזור לעבודה ניצח זה שמרוויח יותר, מובן שהבעל. והנה היא בבית, לא יכולה לחזור לעבודה. והבוס, ששאל בהתחלה מה קורה, כבר הפסיק לשאול. כי הגנים כן או לא – והמשפחתונים הפקר.
ואני, שמצד אחד כל כך צייתנית ומקשיבה לכל מה שאומרים לי, מאמינה, באמת מאמינה. מדברת עם אבא שלי רק מרחוק, הילדים שרופים מגעגוע. נמנעת מדברים כי יש לי אחריות וכי אני לא אהיה זו ש"מפילה" את המשפחה. אבל לאט־לאט אני מבינה שאני פשוט שקופה. שוב. זה עולה מדי פעם. זה קורה כשמפרסמים נתונים על המילואים וזה קורה כשמפרסמים כמה הבכירים במגזר הציבורי מרוויחים. וכן, אולי אני העם העייף במדבר שמאמין למרגלים. אולי יש גם המון טוב, אבל אני חשה שהזעם כבר גואה, ושנמאס לי – שבא לי ללכת ברחוב, לקבל דוח, ולא לשלם אותו. בא לי לנער מישהו שידע – זה אנחנו. שבזכותנו אתם שם, נבחרינו. שהמיסים שלי זה המשכורת שלכם. שאני יוצאת מהקורונה הזאת בהרגשה של – אל תביאו ילדים, עזבו. לא משתלם.
דמיינתי את עצמי כמו בר־כוכבא, מובילה מרד. עיני זוהר לי, נוצצות מעייפות וייאוש. קוראות להפסקת הדיסאינפורמציה, הסכסוכים, התככים. לבקש שקיפות, לדרוש אמת. להדליק מדורות בכל הגבעות והמרפסות ולצרוח שנמאס לי. שיסתכלו עליי ויגידו לי שבאמת ההחלטות הן לטובת כולנו או רובנו. אבל אז עף לכיווני חד־קרן והבנתי שעדיף להישאר אדישה, ולהתחבר לל"ג בעומר מהצד של הקרטושקע.
revitalv@makorrishon.co.il
