פעם, כשהקורונה הייתה בעיה של אחרים ואף אחד לא הכיר את המילה פנגולין, הסתכלנו בטלוויזיה על הסגר בווהאן והופתענו מהסינים הצייתניים. אם זה מגיע לארץ, אמרתי בנחרצות לשיחיה, אין מצב שזה יתפוס כאן. הישראלים בחיים לא יסכימו ששוטר יבדוק להם חום במחסום. הם יבצעו חרקירי לפני שילכו במסכה וכפפות ברחוב. הם יכריזו על מחאת אוהלים שנייה לפני שינהלו חיים שלמים דרך מרפסת.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך באתר מקור ראשון:
– שגרה עם כוכבית: האם אנחנו בדרך חזרה לסגר?
– ברוריה משדרות, דעתך אינה חשובה לנו
– גם בימי קורונה: הביקוש לספרים לא מסתיים אף פעם
והנה עברו הימים ואני עדיין עסוקה בניגוב שאריות מהכובע שנאלצתי לאכול. חיינו מתנהלים בין כפפות לאלכוג'ל, לקוחות מתייצבים בהסכמה לבדיקת חום בכניסה לסופר, קוסמטיקאיות מורחות לק ג'ל דרך אשנב שקוף.
אנשים נוטים להיות ספקניים בנוגע ליכולת שלהם לשנות סדרי עולם. כשאומרים "זה כמו לרכוב על אופניים", מתכוונים לכך שמיומנויות שרכשנו בגיל צעיר לא ייעלמו גם אחרי שנים. אבל בשנת 2015 מהנדס בשם דסטין סנדלין העמיד את המשפט הזה למבחן מחודש. זה קרה כאשר חברו החליט להתלוצץ על חשבונו ובנה לו אופניים הפוכים – בכל פעם שהכידון פנה שמאלה הגלגל פנה ימינה ולהפך. יכולות כמו איזון, תיאום וכיוון נפגשו מחדש על הכידון וקשה היה לסנכרן ביניהן. אבל הוא לא נכנע. מדי יום, במשך חמש דקות, התאמן על האופניים ההפוכים, ובתוך שמונה חודשים הצליח להגיע לשליטה מלאה. את מה שקרה לו אחר כך אפילו הוא לא צפה: מרגע שהתרגל לרכוב הפוך, הוא כבר לא יכול היה לחזור לרכוב על אופניים רגילים. חיבורים חדשים נקשרו במוחו ונדרשו לו דקות ארוכות כדי לחזור שוב לרכיבה שגרתית.
אנחנו יצורים הרבה יותר סתגלניים מאיך שאנחנו תופסים את עצמנו. "1N73LL1G3NC3 15 7H3 4B1L17Y 70 4D4P7 70 CH4NG3", אמר פעם סטיבן הוקינג, ואם הצלחנו לקרוא את המשפט הזה, האם זה אומר שביכולתנו לשנות גם קיבעונות הרבה יותר משמעותיים בחיינו?
השבוע מצאתי את עצמי עומדת מול המקרר בסופר, מתלבטת אם לבזבז עוד שלושים שקל על מעדנים לילדים. לפני הקורונה זה לא היה קורה לי. לפני הקורונה גם לא הייתי מקדישה חצי שעה מחיי בשביל לקחת חוט ומחט ולתקן לבת שלי שמלה שנפרמה, והנה גם זה התרחש. מיצור בזבזן להחריד שלא חושב פעמיים אם לשבת לצהריים בבית קפה הפכתי לדן חסכן. ופתאום אני מוצאת את עצמי נכנסת כל יום לחשבון הבנק, בודקת באובססיביות מה נכנס ומה ירד. נזכרת באיחור של שנתיים לתבוע את הביטוח של הגן על חבלה שהילדה עברה בצהרון. ממחזרת תפוחים שסר חינם לעוגת קרמבל, שיהיה מה לנשנש בשבת.
בלי להתכוון יותר מדי, מצאתי את עצמי נפטרת מהרגלים מגונים של שנים. אולי כי הסטייט אוף מיינד השתנה, ותחושה של חוסר יציבות החלה ממלאת את האוויר. מסביבי אנשים מפוטרים ומחול"תים, חותמים אבטלה בלשכה, וזה נראה פתאום חזירי ומיותר לקנות בגדים חדשים בתחילת עונה. והנה מתגלה שאם המילקי עולה פי שניים, אפשר פשוט לוותר עליו. שההורים שהטיפו לנו "לשמור גרוש לבן ליום שחור" בעצם קצת צדקו, וכשביטלנו אותם בטענה ש"מי בכלל יכול לחסוך היום", קצת שיקרנו לעצמנו.
כמה קשים הם השינויים, וכמה טבעיים הם הופכים להיות אחרי שמבצעים אותם. בשנת 2005, כשהחלו לאכוף את החוק נגד עישון במקומות ציבוריים איש לא האמין שהישראלים יישרו קו. "הציבור הישראלי לא ימחזר בחיים", אמר מי שאמר בשעתו, והנה הוא קם בבוקר ומשליך בקבוקים למחזורית. מעניין כמה משאלות לב ציבוריות כאלה עדיין מונחות בקרן זווית רק כי לאף אחד אין כוח לבחון אותן מחדש. מה אתם יודעים, אולי פתאום נגלה שהשמיים לא באמת נופלים אם מקצרים את החופש הגדול, ושעולם כמנהגו ינהג גם אחרי שיכניסו לארץ את אובּר.
אנחנו מבינים היום שחיינו חיים פריבילגיים מאוד, שלא לומר בזבזניים להחריד. תמיד ידענו שמשהו לא בריא בהם, אבל היינו חלשים מכדי לשנות. באבחת חודשיים גילינו את שמחת הפשטות ואת האושר שבחיסכון. כן, יש דבר כזה. הנאה מלוותר על העכשיו כדי להבטיח את האחר־כך.
מה מכל זה יישאר? אני מתקשה להאמין שיום אחרי הקורונה אצליח לעצור את עצמי מלהזמין את טיסת הלואו־קוסט הבאה, אבל אולי הכידון במוחי בכל זאת הצליח לשנות מעט את כיוונו, וגופי יבגוד בי כשאנסה לחזור אל אותם ההרגלים הישנים.
