יש לי חבר טוב שקוראים לו שבי, לא באמת קוראים לו שבי, אני היחיד שקורא לו ככה, לא משנה, באוגוסט שעבר הוא סיפר לי שהוא רוצה להתחיל דיאטה רצחנית שתגמול אותו מסוכר, כי כולנו מכורים לסוכר, ככה הוא אמר, ואני אמרתי לו, יאללה, אני מצטרף, למרות שלא רציתי לעשות דיאטה בכלל, סתם זה נראה לי מגניב להיגמל מסוכר, אז פתחנו קבוצת ווטסאפ, רק של שנינו, אוגוסט בלי סוכר, ויצאנו לדרך. ובכן, מתברר שאוגוסט בלי סוכר הפך לאוגוסט בלי לחם, ובלי פסטה, ובלי אורז, ובלי חומוס, ובלי תפוחי אדמה ובטטות, ובלי קורנפלקס, זה היה לי הכי נורא, בלי קורנפלקס בשתיים בלילה! מאז שהייתי בתיכון ועד היום אני אוכל קורנפלקס בשתיים בלילה, וגם את זה לוקחים לי עכשיו, סיוט.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך באתר מקור ראשון:
– בין דינמיות לקיבעון: הקורונה מוכיחה שאין מתאם בין הרצוי למצוי
– העולם עולם, החיים חיים, והכול הבל הבלים
– לא כיף להיות חלק מההיסטוריה
שבי ואני צילמנו את כל הארוחות שאכלנו, והעלינו לקבוצה את התמונות, וגם התוודינו בבושה על כל החטאים הקטנים שבהם חטאנו. בימים הראשונים של הדיאטה ראיתי לבן, כל היום ראיתי לבן, לא משנה כמה קינואה דחפתי לבטן, אחר כך היה לי שבוע שלם של תחושת רעב, אחר כך שבוע שלם של חולשה מוזרה, רק אחרי שלושה שבועות מצאתי את עצמי בקו הבריאות. חודש חודשיים אחרי שאוגוסט עבר, המכנסיים שלי היו גדולים עליי, וחברים שפגשתי התחילו להחמיא לי, יאיר איך רזית, יאיר אתה נראה טוב, אפילו אנשים זרים ברחוב, שראו את הסדרה שלי, ניגשו אליי ואמרו לי, וואי בטלוויזיה אתה הרבה יותר שמן.
אחחחחח היו ימים, אני אומר לכם, פעם הצלחתי להעביר יום שלם בלי קינוחים ופחמימות, אבל מאז שקורונה אני כל היום אוכל, בחיים לא ידעתי שאני מסוגל לאכול ככה, שתי קערות של קורנפלקס ביום, לפחות, פיתה עם חמאה וריבה, כוס קפה עם עוגה, כוס קפה עם שוקולד, כוס קפה עם חלווה, כוס קפה עם שלושה תמרים בשביל להרגיש טוב. כבר חודש וקצת שכל הזמן בא לי חומוס, עם שמן זית וחריף וטחינה וגרגירים, כל הזמן אני רעב, כל הזמן אני שוקע. לפני כמה ימים כתבתי הודעה לשבי, איפה אוגוסט ואיפה אנחנו. הבטן שלי מתנפחת, המכנסיים שקניתי כשהרגשתי שאני רזה כבר לא עולים עליי. הזיפים שלי מתארכים, העיגולים מתחת לעיניים שלי הולכים ומשחירים, אני שפוף ומוזנח, בכל פעם שיש לי אפשרות לוותר לעצמי, אני מוותר. אני מוותר כי יש לי תירוץ טוב.
* * *
לכולנו יש עכשיו תירוץ טוב, פורס מאז'ור מה שנקרא, לכו תתווכחו עם תירוץ כזה, מגפה עולמית משתוללת עכשיו, נגיף מסתורי גורם למאות אלפי אנשים לאבד את חייהם, לעשרות מיליוני אנשים לאבד את עבודתם, למיליארדי אנשים לאבד את שפיותם, כל המציאות עצרה מלכת, למי אכפת מחתיכת עוגה עכשיו. למי אכפת ממשהו בכלל.
בגלל הקורונה כולם שוקעים, כי לכולם יש עכשיו תירוץ טוב לשקוע. ההורים תוקעים את הילדים מול היוטיוב, הם לא יכולים להעסיק אותם יותר, הנערים נועצים מבטים חלולים במסכי טאץ' בוהקים בארבע לפנות בוקר, אין להם יום ואין להם לילה, הקשישים המבודדים לובשים את אותם בגדים שלושה ימים ברצף, אין להם כוח להחליף, בשביל מה, כולם שוקעים, כולם נרקבים, לא מזמן אכלתי בלילה אחד שלוש קערות של קורנפלקס. עד עכשיו הבטן שלי מתכווצת מהלילה ההוא, ועדיין, אני לא מתבייש, היה לי תירוץ טוב.
ככה העולם עכשיו, כולנו נמצאים עכשיו בגרסה הכי מעפנה של עצמנו, יש לנו תירוץ טוב. בשביל מה להתאמץ, בשביל מה לעבוד קשה, בשביל מה להשקיע, להזיע, לעבוד, להתרכז, בשביל מה להתגלח, להתקלח, לצחצח שיניים, בשביל מה לעשות משהו בכלל. בימים האחרונים אני הולך לישון בלי להכניס את הפלאפון למטען, בשביל מה, הוא ואני נהיה כאן גם מחר.
* * *
בימים האחרונים, לאט לאט, הסיפור הזה של הקורונה נצבע בצבעים של שגרה אפורה. החיים מנסים לשוב לאיזשהו מסלול הגיוני וסביר, הלבבות מתרגלים לעצמם. אבל השגרה הזו מביאה איתה אשמה, הסדר והשפיות מביאים איתם תסכולים ואכזבות. כולנו אמורים לחזור עכשיו לחיים שלנו, אבל החיים כבר לא אותם חיים, ואנחנו כבר לא אותם אנחנו. רובנו ככולנו חוזרים אל המציאות עייפים ומוזנחים ותשושים ועלובים. אנחנו לא מי שהיינו רוצים להיות.
ורציתי לכתוב לכם, אבל גם לעצמי, שזה בסדר, הכול בסדר. חבל לבזבז זמן על שנאה עצמית, תסכולים ואכזבות, לכולם קשה, לכולם עקום, אלה החיים עכשיו, לכולנו יש את התירוץ המושלם שגורם לנו להפוך לגרסה המעפנה של עצמנו. אל תהיו קשים עם עצמכם, חבל על האנרגיה הזאת, תהיו טובים עם עצמכם, תהיו רכים עם עצמכם, גם אם נרקבתם מול האינסטוש שעתיים, גם אם תקעתם שלוש קערות גדושות של קורנפלקס, גם אם הייתם הורים עייפים ומתפשרים. זה לא זמן טוב לביקורת עצמית. זה זמן חסד, תהיו טובים, גם אל עצמכם, גם אל מי שהייתם. מה שהיה היה, מה שיהיה יהיה, ובתוך כל הסלט הרע הזה אתם בסדר, כמו שאתם בדיוק, אתם בסדר גמור.
