זה התחיל כמו עוד אחר צהריים משעמם. ד"ר זמרי ואני רבצנו בסלון מול עוד דיווח על כמה שאנחנו עדיין לא יודעים מספיק על הנגיף (אז איך אתם מדווחים כל כך הרבה?). העולל שכב שרוע לידי ושיחק באחד מ־92,372 המשחקים שהוריד לטלפון שלי השבוע. התאומים, לעומת זאת, לא היו באזור. לאחרונה הם התחילו לגלות זה את זה ולא רק בקטע של כאפות לפנים ומשיכות בשיער. זה אמנם עדיין לא מחזיק יותר מחמש דקות, אבל יותר ויותר אנחנו קולטים שלא שמענו מהזאטוט והזאטוטה במשך רבע שעה, ואנחנו מתחילים לחפש בבית בפחד ובאימה, מצפים לגרוע מכול – ומוצאים אותם יושבים ומשחקים יחד בלי לריב או לצרוח או לריב ולצרוח.
"איפה אדם וגפן", שאלה ד"ר זמרי. שזה קצת כמו לנסוע בכביש פקוק בישראל, ולשאול למה אנשים לא צופרים מספיק. יש לך עשר דקות שקט? תיהני מהן. אמרתי לה שנראה לי שהם בחדר שלנו, והיא ניגשה לשם, פתחה בעדינות את הדלת, הציצה וראתה אותם משחקים יחד באבא ואמא, כלומר הם שכבו על המיטה והזאטוטה סיפרה לזאטוט כל מיני דברים בזמן שהוא עשה את עצמו מתעניין למרות שהרבה יותר בא לו לראות טלוויזיה.
"איזה כיף לראות אותם משחקים ככה ביחד", אמרה לי הדוקטור כשחזרה לסלון, והתחילה לספר לי שחשוב בעיניה שהם יהיו קרובים, ושהיא קראה שהיחסים בגיל הזה חשובים לעתיד. עשיתי את עצמי מתעניין אבל בעיקר בא לי לראות טלוויזיה.
לפתע נשמעה נקישה בדלת. לא נקישה של מישהו שדפק על הדלת, אלא צליל נקישה של מתכת בעץ. הסתכלתי על שירן, היא הסתכלה עליי, שנינו הסתכלנו על העולל, הוא לא הסתכל עלינו בכלל. דפקנו ספרינט לחדר השינה. הדלת הייתה סגורה. מבפנים נשמעו קולות צחוק. הושטתי את הדלת לעבר הידית וידעתי שזה יהיה הרגע שיגדיר לאן הולך אחר הצהריים הזה. עצמתי את העיניים, וניסיתי לפתוח את הדלת.
הם נעלו את עצמם.
רוחו של ז'אן קלוד
כמו שאני עושה במצבים כאלה לא פעם, כדי להרגיע את עצמי, קודם כול נכנסתי להיסטריה. ניסיתי לצעוק להם שיסובבו את המפתח שבדלת, והם הגיבו בקולות צחוק רמים יותר, שאליהם הצטרפו קריאות "אנחנו בכלא, אנחנו בכלא".
שירן מיד התעשתה וניסתה לתת לצמד השובב בפנים הוראות: "גפן, תסובבי את המפתח", "אדם, תסובב את המפתח". ההוראות ללא כל ספק עזרו, כי מבפנים החלו להישמע קריאות "לא פותחים לכם, לא פותחים לכם". שתי דקות.
המחשבה הראשונה שלי הייתה לשחק אותה ז'אן קלוד ואן זמרי ולפרוץ את הדלת בבעיטה. הרעיון נגנז בגלל שתי בעיות מרכזיות. הראשונה היא שסביר להניח שאעיף כנראה גם זאטוט או זאטוטה, וזו לא תקופה טובה להסביר דברים לרווחה. השנייה היא שעולם הקולנוע זרע במוחנו במשך שנים את הפנטזיה כאילו פריצת דלת בבעיטה היא משהו שכל אחד יכול לעשות, אבל אני בטח אעמוד מושפל ליד הדוקטור והדלת אחרי עשר בעיטות כושלות, באופן שיבהיר לשתיהן שאם היינו חיים בתקופת האדם הקדמון כל הגברים בבניין היו חוזרים הביתה עם קרנף לארוחת צהריים, ואני הייתי מגיע עם סלט.
אני מודה, הייתה קצת בהלה באוויר. שני עוללים רכים ושובבים סגורים בחדר נעול. אמנם חלמתי פעם־פעמיים־שמונת אלפים פעמים על מצב שבו הם נעולים בחדר סגור שאני לא נמצא בו, אבל עכשיו נלחצתי. מבפנים החלו להישמע קולות ריב עזים. לריב לא היה שום קשר לסיטואציה – העובדה שהם נעולים בפנים עניינה להם את המוצץ. הזאטוטה צרחה על הזאטוט "אני מיכל הקטנה", והזאטוט שמסרב לקבל את הדמיון הפורה שלה צרח לעברה את האמת המרה: "את גפן".
בשלב הזה ניסיתי לנצל את יכולות הפריצה העלובות שלי, שלמדתי לאורך השנים מפורצים חביבים שלקחו לי הרבה כסף ולא וידאו אפילו פעם אחת אם הבית שביקשתי שיפרצו הוא באמת שלי, לקחתי את כרטיס האשראי שלי וניסיתי לפרוץ את הדלת. לאחר כמה כישלונות שירן ביקשה לנסות, כי לטענתה היא טובה יותר עם אשראי.
אחרי כמה כישלונות קרה הדבר הכי מפחיד שיכול לקרות בסיטואציה כזאת, אולי חוץ מלגלות שיש תנין עם הילדים בחדר. השתרר שקט מוחלט. ידעתי שחייבים לעשות משהו, אם הילדים שלי בשקט כנראה קרה משהו נורא. לאחר 30 שניות חזר הרעש האהוב והבלתי נסבל, אבל המצב בכל זאת הידרדר: "יש לי פיפי", נשמעה קריאה מתוך החדר.
קרנף ופורץ
פנינו למוצא האחרון: קבוצת הוואטסאפ של הבניין. זה בניין חדש, והדלתות ברוב הדירות דומות. הבעיה הייתה איך אתה מבקש עזרה כזאת בוואטסאפ בלי לצאת ההורה הכי גרוע ומביך בבניין. הצעתי את הנוסח: "תגידו, במקרה – שלא קרה ולא יקרה לעולם כי אני הורה אחראי – שהילדים נעלו את עצמם בחדר מבפנים, מישהו יודע אם יש איזה טריק לפתוח את הדלת מבחוץ באירוע היפותטי כזה?". שירן החליטה ללכת על "הילדים נעלו את עצמם מבפנים, מה עושים?!?!"
לאחר חמש דקות שלא קיבלנו בהן עצה מועילה אך קיבלנו מאיריס מקומה 7 סרטון שכותרתו "כלבים ובני אדם – סיפור אהבה", הבנו שמוואטסאפ לא תצא תורה. "אין ברירה, מתקשרים לפורץ", אמרה לי הדוקטור, על רקע צווחות "יש לי פיפי" גוברות. התקשרנו. "עשר דקות אני אצלכם", אמר לי הפורץ החביב. בינתיים, כדי להרגיע את הצמד, שירן החלה לשחק איתם משחק מבעד לדלת: היא משמיעה קול של חיה, והם אומרים לה איזו חיה זו. משחק נחמד, אבל אחרי שאתה עובר את החיות המוכרות אתה מתחיל לחשוב איך להשמיע קולות של קרנף – ואפילו קרנף לא יודע איך נשמע קול של קרנף.
11 דקות לאחר מכן הגיע הפורץ. נאור, בחור נחמד עם מסכה, כפפות ומזוודה. פתחתי לו את הדלת, לחצנו מרפקים. הוא ניגש אל החדר, הניח את המזוודה על הרצפה, פתח אותה, שלף משם כרטיס מגנטי קשיח ו… קול נקישה. הדלת נפתחה, והזאטוט והזאטוטה עמדו מולנו. הם פתחו לבד את הדלת. ביקשו לעשות את זה עוד פעם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
