אחרי היומיים הסנסציוניים בבג"ץ טי־וי, בערוצים 12 ו־13 צריכים להתחיל לדאוג מהרייטינג. אחוזי הצפייה הרקיעו שחקים, אף שבמבט לאחור לא ברור על מה המהומה: התברר שהעותרים נגד ההסכם הקואליציוני כמעט לא היוו פקטור, ורוב הליבון של סעיפי ההסכם הקואליציוני נערך בין השופטים ובין המשיבים – מגיני ההסכם. העותרים היו רק האמתלה לדיון. ולגופו של עניין, האם באמת היה צריך להשקיע זמן שיפוטי יקר של 11 שופטים כפול תשע שעות על מנת ללטש שניים־שלושה סעיפים בהסכם קואליציוני?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השנה הלא רגועה של נשיאת העליון אסתר חיות
– סלע המחלוקת במו"מ הקואליציוני: מה אם בג"ץ ידיח את נתניהו?
– דבר אחד יכול להציל את מורשתך, מר נתניהו
שבוע שעבר דחה בג"ץ את שתי העתירות פה אחד. קונצנזוס חריג, ואולי אף מפתיע, בהתחשב בפערים האידיאולוגיים העמוקים בין חברי הערכאה העליונה. אולם מי שעקב אחר מהלך הדיונים בתחילת השבוע לא היה מופתע. העותרים נגד נתניהו ונגד ההסכם הקואליציוני נכשלו במשימתם לזהות ולהצביע על סדקים משפטיים המאפשרים להבקיע את חומת ההגנה של הקואליציה המתהווה. והיו כאלה.
רמת הטיעון הדלה של העותרים הביכה אפילו את השופטים. הקינות על "חורבן המבצר" טשטשו את עיניהם וגרמו להם לוותר על תחמושת מהותית
את ניתוח המהלכים כדאי אולי לפתוח דווקא באותו רגע של הפוגה קומית, כאשר הנשיאה אסתר חיות רמזה לתוכנית הריאליטי 'חתונה במבט ראשון', המפגישה בני זוג לראשונה מתחת לחופה. כאשר עו"ד שמעון בר־און, נציג כחול לבן, דיבר על התהליך המייגע של יצירת האמון בין המפלגות, העירה חיות: "זה כמו התוכנית בטלוויזיה, קודם מתחתנים ואחר כך מחזרים". האנקדוטה הזו נוגעת בשאלה עקרונית, שריחפה באולם במשך שעות הדיון הארוכות: מה הסיפור של ממשלת האחדות הזו? לשם מה בכלל היא קמה?
עבור העותרים – אליעד שרגא, דפנה הולץ־לכנר ואביגדור פלדמן – התשובה ברורה. נתניהו הוא גלגולו של הנשיא הנכלולי וערל הלב פרנק אנדרווד מ'בית הקלפים'. הוא יזם שלוש מערכות בחירות כדי להימלט מאימת הדין, וכשתמו השפנים בכובע הוא שינה טקטיקה והחליט לנסות לשלוט במערכת המשפט באמצעות ממשלת אחדות משותקת. לפי התסריט הזה, הקפאת המינויים נועדה להחליש את גורמי אכיפת החוק. בחצי השנה הראשונה לא יהיו מפכ"ל קבוע ופרקליט מדינה קבוע, וכך נתניהו ירוויח זמן.
הסיפור הזה מתאים למודעות האבל המתפרסמות בעמוד הדעות של עיתון הארץ, אך פחות מתאים לביקורת שיפוטית שעדיין צריכה איכשהו להתייחס לעובדות. שופטי בג"ץ לא אהבו, בלשון המעטה, את הנרטיב שהציגו העותרים. השופט יצחק עמית אף סנט באליעד שרגא: "אדוני מבקש צו מוחלט שהעולם יהיה טוב יותר?". הנשיאה חיות, המשנה מלצר והשופט פוגלמן תקפו את הולץ־לכנר: "את מבקשת מאיתנו להתערב בחוקים שטרם נחקקו, ואנחנו אפילו לא יודעים מה יהיה הנוסח הסופי שלהם". הכלל השיפוטי הוא שלא מתערבים בהליכי חקיקה, אלא בחקיקה מוגמרת ומוחלטת.
מול התמה הזו עמדו הגרסאות של המשיבים, הליכוד וכחול לבן. בליכוד אמרו את המובן מאליו: ישראל מתמודדת עם מצב חירום חסר תקדים. הממשלה מזיזה מיליארדים מנקודה לנקודה באמצעות צווי הוראת שעה, ובלי הסכמה לאומית. המצב הזה לא נורמלי. אי־אפשר לנהל משבר כלכלי וחברתי בסדר גודל כזה באמצעות ממשלת מעבר.
אבל הסיפור המעניין יותר הוא זה שסיפרה כחול לבן, שהסבירה מדוע התעקשה על התיקונים לחוקי היסוד במסגרת ההסכם. הסיבה היא חוסר האמון בין הימין לשמאל במערכת הפוליטית, מה שמחזיר אותנו לדימוי של אסתר חיות. בני הזוג רוצים לנהל חיים משותפים, אבל רמת החשדנות והעוינות כה גבוהה, שהורי החתן לא סומכים על הורי הכלה אפילו בשאלה מי ישמור על הצ'קים בזמן החתונה. מנגד, לצדדים אין אלטרנטיבה. אחרי שלוש מערכות בחירות הובהר שלאף אחד מהם אין מנדט לנהל את המדינה בעצמו.
אז הבוחר רוצה ממשלת אחדות, אבל מכיוון שכל צד חושש שהשני משטה בו, הצדדים מתעקשים על תיקונים משטריים שיבטיחו את הגשמת הרוטציה. הם רוצים להתקדם בצעדים מדודים: להתמקד בשלב ראשון במה שהכרחי להתמודדות עם הקורונה, לבסס איכשהו שגרה פרלמנטרית ומנהלית שפויה, ורק אז להתקדם לטיפול בנושאים שנויים במחלוקת. המינימליזם הביצועי חיוני כדי שהשותפות לא תקרוס מוקדם מדי. ככה זה בנישואי כורח נטולי אהבה.
פתח לעתירות עתידיות
ומכאן לעותרים. הבעיה העיקרית שלהם הייתה הקושי להתנתק מהרגשות הקשים של המחנה המודאג עם הדגלים השחורים. הקינות על חורבן המבצר, בלשונה של הולץ־לכנר, טשטשו להם את הדיוק המשפטי. רמת הטיעון הדלה הביכה אפילו את השופטים. אילו הייתי פרקליטו של השמאלן הייתי מציע להם לשאול שאלות מהותיות יותר, כמו האם יש פה פוטנציאל לנבצרות מהותית או לניגוד עניינים עמוק שאיננו מאפשר את כהונת נתניהו. נניח שהיו מוגשים עשרה כתבי אישום שונים, באופן שהיה מחייב הסדר ניגוד עניינים כה רחב עד שבפועל הוא לא היה מסוגל לתפקד. תיאורטית ייתכן מצב קיצון של נבצרות מהותית, ויש מקום לדון בכך.
מה עשו העותרים? במקום להציף שאלה בעלת משקל כזו, הם ניסו לעקם את חוק יסוד הממשלה ולהציע לשופטים לקרוא בתוכו הוראות שאינן כתובות בו. החוק קובע מפורשות שרק פסק דין חלוט מפקיע כהונה מראש ממשלה מכהן. כפי שהעירו השופטים והודתה העותרת, אין לקונה בחוק. החוק מזכיר במפורש פרוצדורה של עריכת משפט לראש ממשלה מכהן, ואיננו כולל הוראה על נבצרות. אצל השרים המצב שונה, החוק שותק. את השתיקה הזו פירשו בעבר השופטים כחֶסר, ויצקו לתוכה את הלכת דרעי־פנחסי השנויה במחלוקת. בדיון הנוכחי הפכו העותרים את השאלה המשפטית לפשוטה, ועשו חיים קלים לשופטים ולמשיבים.
ביום שלישי שעבר הגיש הליכוד את הבהרותיו ולפיהן סעיף הקפאת המינויים יקוצר מחצי שנה למאה ימים, ויבוטל הסעיף הקובע הקפאת חקיקה למשך חצי שנה. השופטים הסתפקו בהבהרות הללו ודחו כאמור את העתירות, אף שהשאירו פתח לעתירות עתידיות לאחר השלמת החקיקה בכנסת, בדגש על החוק הנורווגי המדלג, שנועד למנוע מח"כים של יש עתיד להיבחר לכנסת במקרה ששרי כחול לבן יפרשו מהפרלמנט.
כאן צריך להוסיף הערה לדרישתו התמוהה של בא־כוח הליכוד, עו"ד מיכאל ראבילו, מהשופטים להכריע בשאלת חוקיות הסעיף העוסק בוועדה למינוי שופטים, תוך רמז לאפשרות שפסילתו תוביל לבחירות. 30 שנה אני עוסק במשפט מנהלי, ענה לו השופט מזוז, ולא ראיתי משיב שדורש הכרעה בעתירה. רק העותרים דורשים. השופטים סירבו להתייחס לקביעה שלפיה נציג האופוזיציה יהיה ח"כ צבי האוזר מכחול לבן, כל עוד הוועדה לא הוקמה בפועל.
תיקון האקטיביזם השיפוטי וגיוון המשאב האנושי בבתי המשפט הם יעדי ימין מובהקים. הבעיה היא שקצת קשה להאמין לכוונותיו של נתניהו בנושאים הללו. לפני פרשיותיו המשפטיות, ראש הממשלה מעולם לא טרח לטפל בנושאים הללו. במערכת חשים, ולא בלי צדק, שהוא לא באמת פיתח אידיאולוגיה חדשה, אלא מחפש נקמה. בניגוד לאיילת שקד שהובילה תפיסת עולם של שמרנות משפטית וביקשה לקדמה תוך שיתוף פעולה מקצועי עם בכירי משרד המשפטים, אמיר אוחנה, המינוי של נתניהו, לא גילה רצון לתקן אלא רצון לרסק. ראש הממשלה יכול למנות אנשי ימין בוועדה גם בלי הסעיף הבעייתי בהסכם. ההתעקשות על הסעיף משדרת שמדובר יותר במפגן כוח בנוסח 'אני אשלוט במינויים שלכם', מאשר בקידום משילות.
