המצאת המונח "המלחמה הקרה" – ככינוי למצב המדיני הנפיץ והרגיש ששרר במשך כארבעים שנה במאה הקודמת בין ארה"ב והמערב לבין בריה"מ והגוש הקומוניסטי – מיוחסת לנאום שנשא בשנת 1947 מי שהיה יועצם של הנשיאים וילסון ורוזוולט, ברנרד ברוך. אך רק כאשר העיתונאי זוכה פרס הפוליצר וולטר ליפמן פרסם ספר באותו שם, הוא אכן הפך לכינוי שגור.
מלחמה מטבעה היא חמה. תופת, אש, ברד קליעים, תמרות עשן. לכאורה, 'מלחמה קרה' היא תרתי דסתרי. במלחמה נהרגים רבבות או אף מיליונים; בתקופה הנזכרת נהרגו לכל היותר בודדים. מה גרם למלחמה הקרה להישאר סוג של שלום עוין ולא להידרדר למלחמה ממש, מלחמה חמה? זה קרה בזכות הנשק הגרעיני, שהיווה תמריץ לשני הצדדים לשמור על מצב אי־הלוחמה הקיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אישה שכולה: מי הנרצח הבא בעקבות שחרור מחבלים?
– משפחות שכולות לראש הממשלה: "שחרור מחבלים הוא הכרזת מלחמה"
– 68 ממשוחררי עסקת שליט חזרו לטרור – חלקם זכו שוב לשחרור מוקדם
לא פעם אנו עדים למרוצי חימוש; התעצמות צבאית, רכישת פצצות, טילים, מטוסים, הכשרת לוחמים. מה עומד מאחורי כל זה? אמצעי לחימה אלה קיימים כדי לא להשתמש בהם. הצבא השווייצרי נחשב לאחד הצבאות הטובים בעולם, למרות ששווייץ היא אלופת העולם בשלום במשך כל ההיסטוריה של האנושות: זו מדינה שלא חוותה מלחמה כבר 450 שנה. היטלר כבש את כל אירופה, אך לשווייץ הוא לא נכנס.
מדוע צריכה שווייץ להחזיק מטוסי קרב מתקדמים, ואזרחיה נדרשים לצאת לשבועיים מילואים מדי שנה, גם בגילים מבוגרים, למרות שהיא אף פעם לא נלחמת? התשובה נמצאת בגוף השאלה. הצבא החזק שעומד לרשות שווייץ, המנהרות בתוך הרי האלפים שבהן נשק ותחמושת רבה, מטוסי הקרב, שירות המילואים – הם שמהווים תמריץ לכל אויב שמעלה בדעתו לתקוף אותה, שלא לעשות כן.
אחרי השווייצרים בטבלת ההיסטוריה של השלום, מדורגת רומא העתיקה עם ה"פקס רומאנה", השלום היחסי מאוד ששרר באימפריה הרומאית במשך למעלה מ־200 שנה, משנת 27 לפני הספירה ועד 180. הסיסמה שעמדה מאחורי התקופה הזו הייתה "סִי וִיס פָּאקֶם, פָּרָה בֶּלוּם": הרוצה בשלום ייכון למלחמה.
כבר חז"ל הכירו בחשיבות התמריצים. המשנה במסכת גיטין אומרת: "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם". מגדיל לעשות הרמב"ם בהלכות מתנות עניים, הקובע כי "אין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך, ועל לא תעמוד על דם רעך". אבל מיד לאחר מכן חוזר על דברי המשנה ומנמק אותם: "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם". כאשר חז"ל מדברים על תיקון העולם, הם מתכוונים בדיוק לאותם תמריצים כמו בתורת המשחקים. ודווקא משום שהרמב"ם מאריך בשבחה של מצוות פדיון שבויים, הוא נדרש לסייג לאחר מכן ולהסביר את מקור ההסתייגות – כדי לא לעודד את האויב. אם תיתן לאויב תמריץ חיובי לעשות משהו – הוא יעשה זאת, וישתדל בכל כוחו להרוג ולחטוף.
בימים אלו חוזרת ועולה על הפרק אפשרות של עסקה להחזרת גופותיהם של החיילים הדר גולדין ואורון שאול ז"ל משבי חמאס. לצערי הרגלנו את אויבינו לבקש מחיר מופרז בעסקאות כאלה, משום שייצרנו להם תמריצים לעשות זאת. במשך השנים, תג המחיר של החזרת שבוי ישראלי – חי או מת – עלה לאין שיעור. אבל בכך רק הגברנו את תיאבונם של אויבינו להביא להישגים גדולים יותר, לחטוף חיילים או אזרחים, ואפילו לנהל משא ומתן על גופות.
גלעד שליט הוא בחור יקר. תרתי משמע: ישראל שילמה עבורו בשחרור של 1,027 מחבלים. וזה אינו המחיר הסופי. אנחנו ממשיכים לשלם עליו גם בימים אלו, במחיר דמים. לפי עו"ד ניצנה דרשן־לייטנר, ראש ארגון 'שורת הדין', לפחות שבעה ישראלים נרצחו בפעולות טרור של משוחררי עסקת שליט, אחרי שחרורם. אין פודין את השבויין ביותר מדמיהן, ולא מחזירים ישראלי אחד מהשבי, בחור נהדר ככל שיהיה, במחיר של שבעה נרצחים אחרים. מבקרי העסקה ההיא צדקו. עסקת שליט הייתה נפשעת.
ישראל צריכה לשנות את הפרדיגמה, להציג מחירון חדש. קר, שכלי, ללא פשרות. אין יותר יחס של אחד לאלף. מחבל אחד חי, תמורת שבוי אחד חי. גופת מחבל תמורת גופת חייל ישראלי.
אין לי בדל של טענה למשפחות גולדין ושאול. האמינו לי, אני מבין בכל מאודי את הכאב העמוק ואת הרצון העז של המשפחות להביא את ילדיהן לקבר ישראל. המשפחות עושות את שלהן כדי לקדם זאת, ואין עוררין על כך.
אשר למנהיגים שלנו: הם צריכים לשמוע את קולן ואת זעקתן של המשפחות, בדחילו ורחימו. אבל לא להישמע להן. על מנהיגינו לקבל החלטות לפי שיקולים רחבים יותר, מדיניים, ציבוריים, וגם צופי פני עתיד. עליהם לחשוב גם על זעקת המשפחות השכולות העתידיות, שעלולות חלילה להיווצר בעקבות עסקה חסרת אחריות של שחרור מחבלים שיחזרו לעסוק בטרור.
אחד הנושאים החשובים בתורת המשחקים הוא אינטראקציה ממושכת, מה שמכונה "משחק חוזר" בעגה המקצועית. במשחק חד־פעמי, אולי לא כדאי לשתף פעולה עם היריב. במשחק חוזר כמעט תמיד כדאי לשתף פעולה, משום שאם לא תשתף פעולה היום, מחר לא ישתפו איתך פעולה. המחר והמחרתיים נותנים לנו תמריץ להתנהגות נוכחית. על סמך נתוני העבר אנחנו יודעים איך ייראו המחר והמחרתיים שיגיעו חלילה אחרי עסקה לשחרור מחבלים: הישראלים שיירצחו חלילה בידי אותם מחבלים משוחררים, הרוח הגבית שתינתן לארגוני הטרור ולאויבינו מסביב לחטוף חיילים ואזרחים. כל אלה צריכים לייצר למנהיגינו כבר עכשיו תמריץ משמעותי מאוד: לסרב לעסקה כזאת באופן גורף.
