יהודי העולם זועקים לעזרה, ובישראל מתחילים להתעורר

המצב מדאיג, אבל אפשר להתעודד מכך שהישראלים מתעוררים למציאות בה הם מבינים שעליהם לסייע לאחיהם ואחיותיהם מעבר לים. הקהילות היהודיות בעולם זועקות לעזרה. ככל שהימים עוברים, השלכות מגפת הקורונה מתחילות להיראות על פני השטח. בתי ספר יהודיים נמצאים בסכנת סגירה, קהילות מפטרות את העובדים וארגוני סעד יהודיים אינם עומדים בעומסים.

כאן באתר מקור ראשון פרסמנו את מאמרו של הרב אלחנן פופקו, שהתייחס להתעלמות הישראלית ממצבם של יהודי ארה"ב: "איך ייתכן שכשיש טיל אחד שנופל על שדרות כל בית כנסת פה אומר תהילים, בכל פעם שיש תקרית ולו הקטנה ביותר בצפון הארץ ליבנו היהודי רוטט ומייחל לזמנים טובים, בכל פעם שיש מישהו שמעז להשחיר את פני חיילי צה"ל הגיבורים בזירה הבין לאומית אנחנו ישר רצים לכיכר הטיימס-סקוור להביע תמיכה והזדהות עם הצבא. והנה עכשיו, בניו-יורק מתים עשרות יהודים כל יום ואין פוצה פה ומצפצף. איך?"

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המעצמה הנרדמת: ארה"ב מתעוררת באיחור למאבק בקורונה
– מרים פרץ: "חייבים אסטרטגיה בינינו לבין יהדות התפוצות"
– "אני מפרידה בין הזהות שלי לתפקידי כשרת התפוצות"

פנייה נוספת ומטרידה מגיעה מחברי הטוב, מיגל שטוירמן, מנכ"ל "רדיוחי", כלי התקשורת היהודי המרכזי בארגנטינה, שצורכים אותו יהודים מרחבי אמריקה הלטינית. "וירוס הקורונה הכניס רבות מהקהילות היהודיות בעולם לפינות לא רצויות. ההסגר הכפוי והפסקת הפעילות הכלכלית לאחר מכן הציבו מוסדות בכל הרמות והמדינות במצב בלתי יציב" הוא כותב לי, "ההכנסות ירדו באופן דרמטי או נעלמו, ועלויות התפעול נמשכות באותו קצב. בתי ספר, בתי כנסת, מועדוני ספורט, בתי אבות ואמצעי התקשורת היהודיים – כולם על סף קריסה בגלל היעדר תקציב. התורמים הם הורים, שותפים, חברי מוסדות, מפרסמים – שנעלמו ואף אחד לא יכול לחזות מתי ואיך הם יחזרו".

גם שטוירמן סבור שעל מדינת ישראל לשנות את תפיסתה ביחסה לקהילות היהודיות בתפוצות: "מאז הקמת מדינת ישראל לפני 72 שנה, הקהילות היהודיות תמכו בישראל פוליטית וכלכלית בתרומות משמעותיות. הגיע הזמן שישראל, כיום אחת הכלכלות החזקות בעולם, תעשה את שלה ללא דיחוי. קרן של 500 מיליון עד מיליארד לא תהווה שינוי משמעותי בתוצר הכלכלי בישראל, אך הם יכולים להיות הישועה של מאות מוסדות יהודיים בגולה".

"על ישראל לנהל קרן חירום שמבטיחה לקהילות, ובעיקר לאנשי המקצוע העובדים בהן, לפחות שלושה חודשים של זרימת משאבים כספיים מובטחת תוך חיפוש פתרונות לטווח בינוני. הקהילות מצדן צריכות להקים מיד ועדות חירום רב תחומיות שמאפשרות הערכה כמותית מדויקת ומקיפה של המשבר. פיתוח תוכנית אב המשמשת כמדריך לפעולה קוהרנטית ואסטרטגית בטווח הקצר והבינוני".

לסיום הוא כותב במכתבו "זה הזמן לבדוק אם הנאומים הגדולים על חשיבות יחס ישראל לקהילות בתפוצות, מלוּוים גם בפעולת הצלה חיונית וצודקת מבחינה מוסרית".

אך יש גם ישראלים שחושבים אחרת. והשינוי הזה מדהים ומרענן: ראש מועצת בית אל, שי אלון, כתב אף הוא מאמר בנושא, והוא מביא איתו את הרוח הישראלית החדשה, הטוענת כי על מדינת ישראל להוות עמוד תווך שיסייע ליהודי העולם. "הקורונה הכתה בעוצמה בקהילות יהודיות ברחבי העולם וגבתה את חייהם במספרים בלתי נתפסים,  כאשר הקהילות קוברות תוך זמן קצר רבים מחבריהן" הוא כותב. לדבריו, התקשורת הישראלית לא ממלאת את הייעוד שלה "מציאות כזאת, לו הייתה מתרחשת בישראל, הייתה מעוררת חרדה וזעזוע, פותחת כל מהדורה ומרסקת את המורל הלאומי. אבל כאשר מדובר על אחינו מעבר לים, לקחו ימים רבים עד אשר בכלל הוזכרה בתקשורת הכללית התייחסות כלשהי למספרים המזנקים, בעוד שבישראל כל מת נספר בחרדה. גם כעת, התקשורת ברובה לא יוצאת מגדרה מול המספרים המפלצתיים".

"אפילו לאחר מותם של חולי הקורונה, הבאת גופותיהם לקבורה בישראל נתקלה בביקורת חריפה על ייבוא הנגיף מחו"ל. האם אותו יחס היה ניתן לישראלי חולה קורונה שהיה חלילה נפטר מחוץ לישראל ומשפחתו הייתה מבקשת להביאו לקבורה וקוראת לסולידריות ישראלית?" הוא שואל.

אלון ממשיך וטוען כי "לאור כל אלו התחדדה ההבנה, שסימניה הלכו והתרבו עוד טרם פרוץ הקורונה. עם ישראל הופך בצעדי ענק לשני עמים שונים, כשאחד מהם הרבה פחות אכפת לנו. עם ישראל שאינו מתגורר בארץ ישראל והעם השוכן בציון הפכו לאחר אלפיים שנות גלות ו-72 שנות תקומה, למרוחקים יותר מאי פעם. התחושה היא כי אף על פי שעדיין אנו יונקים מאותם שורשים, התפתחו פה שני זנים של יהודים.

"נכון שהמציאות בנוגע לקשר המורכב הזה לא הייתה ורודה גם לפני הקורונה. הקשר בינינו לבין יהודי העולם ידע עליות ומורדות לאורך השנים. אינטרסים שונים גרמו לעוינות מסוימת ביחסים בין הצדדים. ולמרות זאת הייתה שותפות גורל. עם אחד שעלה מהעפר לחיים חדשים. אבל נראה שעל אף העובדה שהיכולת לתחזק את הקשר השתפרה עם השנים והטכנולוגיה, הישראליות תפסה יותר ויותר את מקומה בחיינו ומי שלא חי בתוך כור ההיתוך הזה, הפך להיות אחר ושונה".

לסיכום אומר ראש מועצת בית אל כי "עכשיו, כקצת התבגרנו וגיבשנו לעצמנו זהות, הגיע הזמן לגבש תודעה אחרת. להבהיר לילדינו כי כל יהודי, בכל מקום בעולם, הוא משלנו. לפנות אל הדור הבא שגדל פה ולהגיד לו: תכיר, זה אח שלך, ואנחנו משפחה".