דיון ברשת על מתווה לפתיחה מחודשת של בתי הכנסת, היה בעיניי המחשה נוספת עד כמה עמדותיהם של אנשים, גם בעידן הקורונה, מושפעות מסביבת מגוריהם. בעקבות החזרה המואצת לשגרה תהיתי מדוע אין עדיין מתווה לפתיחתם מחדש של בתי הכנסת. באסטרטגיית היציאה שהציג ראש הממשלה נתניהו ביום שני בערב, ניתנו תאריכים לפתיחת קניונים ושווקים, חדרי כושר וסטודיו, מוזיאונים ובריכות שחייה. רק לפתיחת בתי הכנסת לא ניתנו תאריכים, ולא נמסר מתווה יציאה. קשה להשלים עם מציאות שבמדינה יהודית חדרי כושר, קניונים, ובריכות יהיו פתוחים, ורק בתי כנסת יישארו חשוכים וסגורים. חז"ל כבר ניסחו זאת במשנה במסכת יבמות, כשתהו: "ולא תהא כוהנת כפונדקית?"
בפוסט שפרסמתי תהיתי מדוע לא יגובש תו סגול לבתי הכנסת, בדומה לתו הסגול שגובש עבור חנויות ועסקים. אפילו הצעתי מתווה ראשוני של עשרה כללים ל'תו סגולה'. רבים מהמגיבים כתבו שאינם לחוצים לחזור לבתי הכנסת, וכי ישמחו להמשיך לקיים מנייני רחוב, חצרות ומרפסות. "מנייני הרחוב קסומים", כתבו, "תפילת החצרות מרגשת".
ביישוב דתי או בשכונה דתית, התושבים מקבלים בהבנה את התפילות במרחב הציבורי. אבל בסביבה עירונית הטרוגנית לא כולם מתרגשים מחזן מתחת לחלון
אלא שרוב המתלהבים ממנייני הרחוב והחצר הם אנשים שמתגוררים ביישובים דתיים או בסביבה דתית. הם לא מודעים לכך שיש אנשים שמתקשים לארגן מניין מתחת לבית, פשוט משום שאין בשכנותם עשרה גברים דתיים זמינים לתפילה בשעה קבועה מדי בוקר וערב. נוסף על כך, לא בכל מקום קיימת סביבה אוהדת למניינים במרחב הציבורי. ביישוב דתי או בשכונה דתית, התושבים מקבלים בהבנה ואף בשמחה את התפילות במרחב הציבורי. אבל בסביבה עירונית הטרוגנית לא כולם מתרגשים מחזן שצועק להם מתחת לחלון מדי בוקר. בימי הקורונה הראשונים, גם אנשים שאינם דתיים התרגשו מקבלת השבת ומהשירה החגיגית במרפסות. אבל עכשיו, כשמדובר בתפילות יומיומיות בבוקר ובערב בסמיכות לבתי מגורים, וכשהריחוק מחייב להרים קול, התפילות עלולות להיות פחות נחמדות ויותר מפריעות.
מנייני חצר ורחוב הולכים והופכים לפריווילגיה של אנשים המתגוררים בסביבה הומוגנית. כמו בזמן הסגר, כך גם כשחוזרים לשגרה – הפריווילגים צריכים לזכור שהם לא לבד בעולם. עליהם להבין את הקושי שעולה מהשטח, גם כשהם לא חווים אותו בעצמם. זה נכון לא רק בסוגיית בתי הכנסת, אלא גם בתחומים אחרים. מי שמתלהבים מהאפשרויות של הלמידה מרחוק, צריכים לזכור את התלמידים שאין להם תשתיות בסיסיות המאפשרות למידה דרך מחשב. אלו שלא מבינים את הלחץ לחזור לגנים, צריכים לחשוב על הילדים שהחזרה למוסדות החינוך היא בעבורם לא פחות מהצלת נפשות. אחת מתופעות הלוואי הקשות של הסגר החברתי היא עלייה חדה במקרי האלימות במשפחה. מצד שני, אלו שמתגוררים ביישובים צעירים צריכים לזכור שביישובים עם שיעור גבוה של קשישים, החזרה לשגרה היא אתגר לא פשוט.
הקורונה המחישה היטב את ההבדלים בין מגורים בסביבה הומוגנית חזקה, עם 'אנשים כמוך', ובין מגורים בסביבה הטרוגנית עם אנשים ממגזרים שונים ובמצב סוציו־אקונומי שונה. באופן כללי מגורים בסביבה מגוונת משפיעים על עמדות והשקפות, ומייצרים בדרך כלל תפיסת עולם מורכבת יותר בסוגיות של חברה, דת ומדינה. המגמה המתחזקת בציבור הסרוג להעדפת מגורים ביישוב דתי או בשכונה דתית עלולה להגביר את חוסר ההיכרות עם אתגרי החברה הישראלית וליצור לעיתים עיוורון חברתי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "אם היו דואגים לדתיים לא היו מאשרים מניינים פתוחים"
– משבר הקורונה העצים את חשיבותה של המנהיגות המקומית
– הישועה במשבר הקורונה כנראה לא תבוא מהמכון הביולוגי
