הרבה לפני שהכותרות דיווחו על רצח טטיאנה חייקין בבת־ים השבוע, אנשי רשויות הרווחה ידעו לצפות לגל אלימות קשה בחסות הקורונה. לא אישה אחת ולא שתיים נרצחו בישראל בידי בני זוגן בשבעת שבועות הסגר; אחרות התאבדו בשל אלימות שלא עמדו בה עוד. המקלטים וקווי הסיוע לנשים הסובלות מאלימות דיווחו על עלייה משמעותית בפניות. וכל זה היה צפוי וידוע מראש עד להכאיב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נורת אזהרה: להציל את "מיכל" הבאה
– עיגולים של כאב: לתת מקום לאלה שאבלם כמעט לא נספר
– הלב הלאומי הפתוח מניד לוחות טקטוניים בינינו
זו לא הקורונה. לא היא הביאה את גל האלימות, היא רק החצינה אותו. הגבר הממוצע לא מתפרץ בזעם על בני ביתו, לא נועל את אשתו מחוץ לבית באמצע הלילה ולא בחדר, לא מחרים את מכשיר הסלולר הפרטי שלה, ולא משתלח בה בקללות במקרה הרע ובמכות במקרה הנורא. אלימות ברמה הזו איננה תוצאת הלחצים שהוא חווה כרגע, כשם שהם לא תוצר של ההתנהגות שלה. זה לא שצצו לפתע גברים אלימים שלא היו שם קודם; זו רק יכולת הספיגה של נשותיהם שהגיעה לקצה גבולה. באין אוורור במקום העבודה או במפגשים משפחתיים, האישה הסובלת מאלימות פנים־ביתית עומדת לגורלה עד קץ הימים. 24/7 בתוך סיר לחץ, כשהכול נתון לחסדי צד אחד של הזוגיות בלבד.
כשמסתכלים בממצאי החקירה של הרצח האחרון ("אמרנו לה לא לחזור אליו אחרי שיצא מהכלא") ובכתבה על רצח מיכל סלה ("לא ידענו כלום"), אפשר לחשוב שאלה שני מקרים שונים לגמרי, שתי תרבויות שונות לחלוטין וסיפורי רקע שאין להם נקודת מפגש. אבל ההפך הוא הנכון, ולא רק בגלל השורה התחתונה, המחרידה. ואנחנו המכנה המשותף של שתיהן, אנחנו והן. אתה צופה בשני המקרים באותו תסכול, מנסה להבין מה יכולה הסביבה לעשות, איך ניתן היה למנוע את הרצח הקודם ומה צריך לעשות בשביל למנוע את הרצח הבא. אבל האמת היא ששום הפגנה לא תוכל להביא למהפך, שכן ידן של הרשויות מגיעה רק עד גבול מסוים. אפילו המודעות שהולכת ומתרחבת לא תציל את התמימוֹת שבנו, אלה שעל אף ההצגה שראו באולפנה, ולמרות הכתבה בעיתון, לא הבחינו בסימנים כשזה הפך לסיפור הפרטי שלהן. כי הרי הוא אוהב אותן כל כך. והרי זה נוני שלי, הוא יזיק לי? בסדר, אז הוא קצת קנאי, אבל זה כל כך מחמיא! והוא רוצה לדעת איפה אני כל הזמן כי הוא לא יכול בלעדיי. ונכון, לפעמים יש לו התפרצויות, אבל הוא התנצל ואפילו בכה! וזה כולה נוני.
ולכי תבחיני באמת. לכי תראי סימנים כשהאלימות מתוחכמת כל כך, ערמומית, גדושה ברומנטיקה וחיזור אינטנסיבי. ולפעמים היא בכלל מופנית כלפי עצמו, כשהוא מטיח את הראש בקיר עד כדי דימום, ואז צועק שהכול באשמתך. כי "תראי כמה את מעצבנת אותי, מה גרמת לי לעשות". וזה המוטו שלו מעכשיו, מה שאת גרמת לו לעשות עד שאיבד שליטה. בגללך הוא קופץ אגרופים מאיימים, בגללך הוא משליך חפצים – בהתחלה על הקיר שמולו, ואחר כך על הקיר שלצידך, ואחר כך קצת יותר קרוב אלייך, ואחר כך, תמיד יש אחר כך.
ואת רוצה להיות טובה וכנועה יותר, כדי שיפסיק את מה שקורה בגללך. אבל זה לא באמת משנה. זה לא ישתפר עם השנים, כי עכשיו אתם צעירים ובריאים, וקשיי הפרנסה לא חורגים מהמקובל בגילכם. אבל מה יהיה כשיתעוררו קשיים אמיתיים? אם יהיו בעיות פוריות, או ילדים מיוחדים? אם מישהו מכם יסבול מנכות, או שפתאום תבוא קורונה? אם הוא כל כך חם מזג עכשיו, לאיזו עצבנות הוא יגיע כשלא הכול יהיה מושלם?
אז אולי היא כבר מבינה לאן נקלעה. אבל אנחנו? מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו יכולים לשים לב אל הנשמה. לא לחפש פנסים בעיניים, לחפש את הרוח שכבתה. את החיוך שנמחק, הפטפטנות שנעלמה, החיוניות שאיננה. כשהיא אומרת שהיא צריכה לשאול את בעלה אם תוכל לבוא איתכן לסרט – נסו לראות אם היא סתם מתחמקת, או שבאמת אסור לה להחליט על שום דבר בלי אישורו. תבדקו אם אסור לה להוציא שקל בלי רשות. תסתכלו עליה באמת. תבדקו אם כשהוא בסביבה, שפת הגוף שלה נעשית דרוכה. המילים שלה מצטמצמות. המבטים מתרוצצים. תבדקו אם יש לה איזה טיק בעיניים או רעידות היסטריות ברגליים כשהיא יושבת; האם היא מביטה סביב בדריכות של מי שנמצא בעיצומו של קרב שאי אפשר לנוח ממנו אפילו לכמה רגעים. שימו לב לידיים: היא מצליחה לשטוף כלים בלי לשבור כלום? היא מצליחה לייצב אחיזה?
אל תהיו גדולים וחכמים ממנה. אתם לא. אל תגידו "יותר טוב לך בלעדיו", "ממה את מפחדת?", "למה את לא קמה ועוזבת?", או "איך את נותנת לו לדבר אלייך ככה?". אתם מדברים באלגוריתמים למישהי שמשתמשת כרגע באצבעות לספור אחת ועוד אחת כדי לעבור את היום. אתם באים והולכים עם עצות בשקל שנדמה לכם שקלטתם מסדרות דרמה ב־yes. אבל היא חיה עם מי שהיה אמור להיות החבר הכי טוב שלה, והוא מסביר לה ערב־ערב ויום־יום כמה היא אפס, כמה אינה ראויה לקבל שום החלטה בכוחות עצמה. ושטיפת המוח הזו מלווה אותה בכל רגע, ימים וחודשים ושנים. תתאימו את עצמכם אליה, אל תנסו להתאים אותה בכוח לתסריט המבריק שכתבתם עבורה.
תבדקו אם אתם רואים דיאלוג, או שיש שם רק "אסור לה". אסור לה לקנות לבד בגדים. אסור לקנות מסטיק בקיוסק. אסור להחזיק כרטיס אשראי. ואולי כל אלה מותרים לה, אבל דברים אחרים אסורים. אסור לדבר עם עמיתים בעבודה, אסור להעריץ את אחיה, אסור לדבר בטלפון עם חברות. מה שלא יהיה, החירות שלה נשללה. ואתם, אל תתנשאו עליה. אין לכם מושג איזה גיהנום היא עוברת. אין לכם מושג באיזו תהום חשוכה היא מתנהלת. נדמה לכם שאתם יודעים מה זה לחיות תחת טרור? אתם בקושי עומדים בסגר בינוני בימי קורונה.
תהיו שם להבין אותה, לזהות אותה, להציל אותה. אל תנסו לעצור את הרצח הבא; נסו לעצור כבר את הסטירה. עצרו את האגרוף כשהוא עוד מופנה אל הקיר. חסמו את הקללה. רק ככה באמת תוכלו להציל אותה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
