יהודים החיים בתפוצות החלו מתישהו להרגיש שלא בנוח עם המילים המקראיות "גולה" ו"גלות", ולכן פוליטיקאים ישראלים בימינו מקפידים לא לומר שאנו מעדיפים שיעלו לישראל. אבל, בניגוד לטעות נפוצה, חוסר הנחת הזה לא התחיל עם הציונות. הוא תוצאה ישירה של שאיפות ההתבוללות והטמיעה שהחלו לבצבץ עם האמנציפציה לקראת המאה ה־19 והלאה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יהודי העולם זועקים לעזרה, ובישראל מתחילים להתעורר
– החרד"לים צריכים לעבור תהליך עמוק כדי להבין את התפוצות
– זינוק של 50 אחוז במתעניינים בעלייה לארץ מצפון אמריקה
ביום הראשון של חול המועד סוכות 1818, פתחו בהמבורג ישראל (אדוארד) קליי ויעקב הרץ בֶּר את בית הכנסת הרפורמי הראשון. חידושיו כללו שילוב קטעי גרמנית ונגינת עוגב, קיצור התפילה, וההיבט החשוב מכול: עריכת תוכן התפילות. עריכה היא ביטוי מובהק לתפיסות ערכיות ואידיאולוגיות, ובמרכז שינוי התפילות הרפורמי עמדו צמצום וביטול של הכיסופים היהודיים לארץ ישראל ושיבת ציון. שינויי התפילה הללו חוללו סערה בעולם היהודי – עשורים לפני שאפילו מבשרי הציונות המוקדמים, ביניהם הרבנים קלישר ואלקלעי ומשה הס, החלו לקדם רעיונות ציוניים.
השורש ההיסטורי של הסלידה מהמילים גלות וגולה, אם כן, לא נובע מרגישותם של יהודי התפוצות לציונות, אלא מפולמוס אידיאולוגי בתוך היהדות הדתית. מדובר בעיקרון מובהק של התיאולוגיה הרפורמית, שראתה ייעוד משיחי בישיבה בקרב הגויים, על מנת להפיץ שם את המסרים האוניברסליים של היהדות.
כך למשל קובע סעיף 5 (מתוך שמונה) ב"מצע פיטסבורג", מסמך מכונן של היהדות הרפורמית בארה"ב מ־1885 – 12 שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון: "אנו מזהים בעידן המודרני, של תרבות אוניברסלית של לב ושכל, את התקרבות הגשמת התקווה המשיחית הגדולה של ישראל להקמת ממלכה של אמת, צדק ושלום, בקרב כל בני האדם. איננו מחשיבים את עצמנו יותר כאומה, אלא כקהילה דתית, ולכן איננו מצפים לשיבה לפלשתינה, או לפולחן קורבנות תחת בני אהרן, או לשחזורו של חוק כלשהו הנוגע למדינה יהודית".
אמנם נכון, הציונות בהחלט החריפה את הדיון על הגלות, הן מול הרפורמים והן מול האורתודוקסיה. הרפורמים סירבו להכיר בגלות כבעיה, בעוד האורתודוקסיה פירשה את הגלות כעונש, כלומר ראתה בה ביטוי חיצוני לבעיה דתית יסודית יותר. הציונות, לעומתם, זיהתה את הגלות עצמה כיסוד למצוקת היהודים, ולכן חתרה לביטולה הישיר. במונחי גאולה, היהדות האורתודוקסית ביקשה להיגאל מהעונש על־ידי היטהרות מהחטא, הרפורמים ביקשו להיגאל מזרותם בקרב הגויים על־ידי טמיעה, ורק הציונים ביקשו להיגאל מן הגלות עצמה.
מטבע הדברים, הרעיונות הציוניים עוררו זעם רב בקרב רוב היהדות הדתית. אחרי הקונגרס הציוני הראשון ב־1897, דחיית רעיונות התנועה הציונית הייתה העיקרון היחיד שעליו הסכימו ביניהם רוב הרבנים האורתודוקסים והרפורמים. למעשה הקונגרס, שהיה אמור להתקיים במינכן, עבר לבאזל בשל התנגדותם של מי שהרצל כינה "רבני מחאה".
הרעיונות הציוניים עוררו זעם ביהדות הדתית. אחרי הקונגרס הציוני, דחיית רעיונות הציונות הייתה עיקרון שעליו הסכימו רוב הרבנים האורתודוקסים והרפורמים
אותם רבנים, רפורמים ואורתודוקסים, פרסמו גילוי דעת חריף שנפתח כך: "שאיפותיהם של אלה המכונים ציונים, להקים מדינה יהודית לאומית בארץ ישראל, עומדות בניגוד לייעודיה המשיחיים של היהדות, כפי שהם כלולים בכתבי הקודש ובמקורות דתיים מאוחרים יותר". המנשר מסתיים כך: "הדת ואהבת המולדת מטילות עלינו אפוא במידה שווה את החובה לבקש מכל אלה שענייני היהדות קרובים לליבם, שיתרחקו מן השאיפות הציוניות, וביתר־ייחוד מן הקונגרס".
הצלפה דו־כיוונית
"אהבת המולדת" מתייחסת כמובן לגרמניה, ומי שנמצא במולדתו – אינו גולה. אך הציונים העקשנים, מעטים אך נחושים, המשיכו לדרוש לבטל את הגלות, שאותה ראו כבעיה פיזית ורוחנית גם יחד. אין הוגה או מנהיג ציוני שאי־אפשר להביא מדבריו הנכוחים בהקשר זה. כאן נצטט מנאום הפתיחה של הקונגרס הציוני הראשון את דבריו המהדהדים של זקן הצירים, ד"ר קארפל ליפא, שזכה להיות ראשון נואמי הקונגרסים הציוניים לדורותיהם.
ראשית העמיד ליפא את תעודת הציונות על דיוקה: "מאות בשנים צפינו לשווא לגאולה מהגלות הקשה דרך ניסים מן השמיים… ועתה, יגעי הציפייה הממושכת, לחוצים מכל צד בידי אויבים, הרינו רוצים לנסות להביא את גאולתנו בדרך הטבע, כדי לשוב אל מולדתנו העתיקה".
משם פנה ליפא למתנגדי הציונות. בלי לרכך מאומה, אמר ליהדות האורתודוקסית: "החרדים שבנו, המחכים עדיין למלך הרוכב על החמור, ימשיכו נא בגלות גם להבא ויחכו לבואו… אם סוף סוף יבוא המלך העני, אזי יערכו לו פועלינו קבלת פנים הוגנת יותר מאשר אותם השנוררים". במידה שווה לא חסך ליפא דבר מהמתבוללים ומהרפורמים: "אל המתבוללים שבנו, הממאנים לכת איתנו, אותם שבהתכחשותם הנפסדת לעצמם הם מוחלים על תואר הכבוד 'לאום'… ורואים את אושרם אך ורק בהיטמעם בלאומים אחרים, אליהם הננו קוראים… 'מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו'… אם תעודתנו בגויים אמנם עוד טרם נשלמה כולה, הרי נפרע להם את המגיע משם, 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'".
גדול הוגי הציונות יחזקאל קויפמן המשיך וביאר גם בתחילת שנות ה־30, בחיבורו המונומנטלי "גולה ונכר", כי רק הציונות תציל את העם היהודי מהכיליון הפיזי או האובדן הזהותי־לאומי (קרי, טמיעה והתבוללות), שמאיימים עליו בגולה. קויפמן הפציר שלא להסתיר או לייפות אמת זו. "הגאולה הלאומית", כתב, היא מעשה הצלה הכרחי, ולכן "השרשת ההכרה בצורך האובייקטיבי הזה בעם היא ראש מטרותיה של התנועה הלאומית… רק על ידי שתשריש בלב העם את ההכרה בהכרח הגאולה הלאומית תוכל התנועה לקוות, שיעלה בידה למלא את תעודתה ההיסטורית".
התובנות הללו הן שורש התנועה הציונית, ואינן מתבטלות או מתעמעמות עם הקמת המדינה. כפי שאמר בכנסת מנחם בגין ב־1964: "תושבי התפוצות יש בהם כאלה שאינם אוהבים את המלה 'גולה'… אחינו בתפוצות הגולה צריכים לומר שהם בגולה. אם זו גולה דוויה ואם זאת גולה 'דה־לוקס' – גולה היא. זאת החלוקה הטבעית: בין המולדת ובין הגולה".
בגין צדק. אין לטאטא מטעמי נימוס את המחלוקת המהותית שבין התנועה הציונית לשאר התנועות היהודיות. כפי שהרפורמים לא יסכימו, בשם האחווה איתנו, להתנער מהייעוד המשיחי שהכתיבו לעצמם בגלות, וכפי שאיננו מבקשים מהחרדים להתנער מפוסקיהם הלא־ציוניים, כך גם לציונות יש ייעוד: לגאול את העם היהודי מגלותו, ולקבץ כאן את עם ישראל. זאת האמת הפשוטה של תנועתנו. אלה אדני הציונות. ואין תנועה שתשרוד התכחשות לתעודתה ההיסטורית.
