המשנה במסכת שבת אומרת: "לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה". אם המשנה אוסרת לצאת בסנדל אחד בזמן שאין לאיש מכה ברגלו, משתמע מתוך כך שאם יש מכה ברגלו, מותר לו לצאת בסנדלו היחיד – השאלה היא באיזו רגל. האם הרגל שעליה מותר לשים סנדל היא הרגל הפצועה או שמא דווקא הבריאה. אנחנו, שהתרגלנו לראות ברחובות אנשים מגובסים ברגל אחת ונעולים באחרת, מניחים מיד שמדובר ברגל הבריאה, וכך גם סובר חייא בר רב, שכן הסנדל עשוי להציק לרגל הפצועה. אולם רב הונא סבור שהרגל המותרת בנעילה בשבת ברשות הרבים היא דווקא זו הפגועה. ממילא נחשפת כאן מחלוקת שנוגעת לתפקידו של הסנדל והמנעל: האם הוא נועד למנוע צער, ואז שימושו בעיקר לרגל הפגועה, או שמא תפקידו הוא לשם תענוג, ואז הוא ינעל על הרגל הבריאה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון
– גדולתו של אדם אינה נמדדת בניסים, כי אם בשגרה
– בין ניקיון הגוף ללימוד תורה
– הטמפרטורה והנפש: מה קובע עד כמה אנחנו מושפעים מגורמים חיצוניים?
שלושה טיעונים קשורים באיסורי הוצאה של כלי לגיטימי לרשות הרבים לשבת: כשהוא משוי או דמוי משוי (דבר שנושאים אותו, בניגוד ללבוש או תכשיט שמולבשים על הגוף); כשיש חשש שהאדם יוריד אותם מעליו מאיזו סיבה כשהוא ברשות הרבים; או משום מראית עין – שאחרים יחשבו שהוא מטלטל חפץ ברשות הרבים. מאחורי הקלעים של האיסור לצאת בסנדל אחד עומדים שני טיעונים מתוך השלושה. מה הבעיה ביציאה לרשות הרבים בסנדל אחד בלבד? אפשרות אחת, משום מראית עין: אנשים עשויים לחשוב שאיש נושא בידיו את הסנדל השני מתחת לבגדיו, ויסיקו מכך שמותר לטלטל סנדל בשבת. אפשרות אחרת: שילעגו לו על ההליכה הבלתי סימטרית בין הרגליים ועל מראהו המגוחך, ומרוב מבוכה הוא יוריד אותו ויישא אותו בידיו, וממילא הפך את הסנדל למשוי.
מאחורי הדיון המלומד עומדות שתי תפיסות עולם ידועות בתחום האמוני: האם תענוגות העולם הזה נועדו לשרת אותנו בלבד או שמא מותר לנו ממש ליהנות מהן? האם האוכל הטוב והשתייה הטעימה נועדו רק לקיים אותנו, או שמא יש בהן הנאה מותרת בפני עצמה? האם המרחץ הוא לשם בריאות והימנעות מצחנה, או שמא יש בו טוב מהנה בפני עצמו?
במשנתו מבהיר הרמב"ם כי התורה התירה לנו את כל התענוגות, במידה. לא להיות בהמי אבל גם לא נזיר. לאכול ולשתות במידה ראויה, לשמש במידה ראויה, לא להתחזר ולא לזנות אלא להתקיים בתוך מגבלות הכשרות והצניעות מבלי להימנע מהם לחלוטין.
על פי התפיסה האחת, הסנדל נועד להגן עלינו, לא להתענג עליו. שימושו נדרש לשם הגנה על כפות הרגליים ממזג האוויר ומפגעים בדרך. במקרה של רגל פצועה – הסנדל הבודד ינעל עליה, אך ורק כדי שהמכה לא תוסיף להיפגע. אולם התפיסה האחרת אומרת שמלכתחילה הסנדל הוא לשם תענוג. לכן בוודאי שהרגל הבריאה מותרת בנעילה בכל מקרה. כשם שתכשיט נועד לנוי, כך המנעל נועד לנוחות ואפילו ליופי. והפצע? שיתאוורר לו בינתיים וינוח עד שיהיה נוח יותר לנעול אותו בסנדל. המוסר שאנו לומדים מהרמב"ם מאגד בתוכו למעשה את מה שיאמר לימים רבי שמחה בונים מפשיסחה: "לכל אדם צריכים להיות שני כיסים, ובהם ישתמש כשיצטרך לכך. בכיס אחד יהיה כתוב: "בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין ד, ה), ובכיס השני: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז)". רבי שמחה בונים אמנם כיוון לדבר אחר, אך גם במקרה שלנו ניתן לראות את השילוב בין האפשרות לראות את הקישוטים והתענוגות שבעולמנו מתוך מקום שעבורי נבראו, לצד הצטמצמות תחת הידיעה הברורה לא פחות: ואנכי עפר ואפר. יצור זמני בעולם עתיק, שהיום בא ומחר הולך. וכל העינוגים שאגר חולפים יחד איתו.
שילוב של שני המסרים הללו הטמונים בכיסו של היהודי המאמין גורמים להערכה חשובה אחת: גם בשעה שאני חש שעבורי נברא העולם, אני זוכר שהוא נברא, כלומר שיש בורא. ומולו אני עפר ואפר. אבל המציאות המענגת מסביב, בכל זאת, נועדה ליהנות ממנה, לברך עליה, להודות עליה לבורא.
