הכול מתחיל בסיפור.
לפני כחמש־עשרה שנה לימדתי במכינה קדם צבאית מעורבת. דתיים וחילוניים. רובם המוחלט חילונים ודתלשי"ם. קורס שנתי על זוגיות, "בנים ובנות ומה שביניהם" זה נקרא. בסוף אחד השיעורים ניגש אליי התלמיד הדתי הרציני ביותר במחזור הזה וביקש לדבר איתי בצד. בידיים רועדות, בדמעות ובחשש הוא סיפר לי שהוא יודע על עצמו שמגיל עשר הוא שונה מחבריו. הוא מחביא עמוק־עמוק ממשפחתו ומחבריו את העובדה שהוא נמשך לבנים ולא לבנות. והוא שאל: מה עליו לעשות? איך הוא ממשיך את חייו? הוא שונא את עצמו במצב הזה וכל מה שהוא רואה זו מנהרה ארוכה וחשוכה ובסופה קיר אטום.
על אף שלרוב יש לי מה להגיד, כאן נותרתי ללא מענה. לימדתי קורס על זוגיות ומיניות, אך הנושא הזה לא עניין אותי. השארתי לאחרים שיעסקו בזה. מה שכן ידעתי, לא למדתי מרבותיי, כיוון שהנושא של משיכה חד מינית לא היה נושא לשיחה. אף פעם. אך בכל זאת קלטתי שתי הנחות מהאווירה התורנית דתית מסביבי. הראשונה הייתה שהומוסקסואלים זה אלו הליברלים מתל־אביב שנמאס להם ממיניות רגילה, אז הם הולכים ובוחרים להם משהו אחר. ההנחה השנייה: שמתקשרים לארגון דתי שהקים אחד הרבנים ומסדרים את הנטייה מחדש, וזו בחירה.

אבל הנה עמד לפניי תלמיד אהוב, שהפריך את כל מה שחשבתי. בגיל עשר אף ילד לא בוחר נטייה מינית, ואם היה כזה פשוט לשנות את הנטייה, הוא היה עושה את זה מזמן.
נתתי לו חיבוק חם ויצאתי למסע למידה רציני. הוא כלל שיחה ארוכה עם חבר, שליח לשעבר של תנועת בני עקיבא העולמית שיצא מהארון כמה שנים לפני כן, לימוד כל מה שנכתב על זה בהלכה וקריאת עשרות מחקרים. הדבר המשמעותי ביותר היה פשוט להקשיב לצעירים רבים, הומואים ולסביות. חלקם בארון וחלקם בחוץ. חלקם דתיים בהווה, חלקם חרדים לשעבר ורבים על הרצף הדתי. מתגעגעים לבית ולמשפחה, אך לא מוצאים את עצמם בקהילה ובחברה הדתית. הקשבתי היטב לעומק הכאב, לבדידות, לאתגרים, לשנאה העצמית, לטיפולים הכושלים ואף לאלו שהרב אמר להם להתחתן ו"הנטייה תעבור". היא לא עברה אלא הרסה חיים, לפעמים של אולפניסטית תמימה שחשבה שהיא תצליח להתמודד.
היום נהירים לי כשמש הדברים הבאים, ולרוב זה שונה מהשיח הרווח בחברה הדתית: אף אחד, אבל אף אחד, לא בוחר להיות הומו בחברה הדתית. לרוב הם יעשו כל מה שניתן לעשות בגבולות היכולת האנושית כדי להיות "רגיל" ולהימשך לבני המין השני. תמיד צריך לראות את האדם העומד מולך. עזבו את האג'נדות, את הארגונים, את המצעדים. בסוף יש נער או נערה בודדים מאוד שמבקשים מכם קצת חום, הבנה, אמפתיה ואהבה. הנושא הוא לא מין, אלא אהבה. הם מתאהבים באמת, כמו כל איש ואישה שמתאהבים. רק שזה קורה להם עם בני מינם.
מה לי ולצרה זאת? למה לי לעסוק בשוליים הדתיים? הרי כבוד ויוקרה בעולם התורני ובחברה הדתית זה בוודאי לא מביא לי. כאשר שאלתי את עצמי את השאלות האלה, התלמיד ההוא תמיד עמד לנגד עיניי. תורתנו ציוותה אותנו תמיד לראות את החלש ואת הנדכה של החברה. אלמנות ויתומים וגרים. יש עוד כמה. כאלה שהם דחויים, לפעמים ממשפחתם ולפעמים מקהילתם.
יש דבר אחד שאני לא יכול לתת: לגיטימציה הלכתית. אני לא יודע למה ריבונו של עולם ברא אנשים עם נטייה כזאת ובאותה נשימה אסר לממש אותה בכל דרך. אני גם לא יכול ולא רוצה לשנות את ההלכה. בשני פסוקים מפורשים התורה אוסרת על משכב זכר (ויקרא י"ח כ"ב, וכ' י"ג). אנחנו נאמנים להלכה המסורתית והפרשנות המקובלת ולכן אין לי דרך לפרש את הפסוקים אחרת ממה שפירשו אותם התלמוד הבבלי (סנהדרין נ"ד ע"א), רש"י, הרמב"ן (שם בספר ויקרא) או הרמב"ם (הל' איסורי ביאה, פרק א' ה"ד). המעשה יישאר תמיד בגדר האסור. אבל רק המעשה. לא הנטייה. התורה לא אסרה על נטייה, אלא רק על מימושה. ילד או ילדה שנולדו עם נטייה של משיכה לבני מינם הם ילדים אהובים של ריבונו של עולם שנבראו בחביבות בצלמו, כמו כל ילד אחר.
בד בבד, אני מכיר בכך שאדם לא יכול לחיות בעולם הזה נטול אהבה. בבריאת העולם, ה' קבע ביסוד הטבע האנושי "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב' י"ח). כל אדם! לכל יצור אנוש הבדידות אינה טובה. היא מציאות רעה ואי אפשר לצפות שאדם יעביר את חייו ללא חיבוק, נשיקה ואינטימיות. אלו לא חיים אלא מוות. שאלו את עצמכם אם הייתם יכולים להעביר כך חיים שלמים.
יש שאלות שהן טובות יותר מהתשובות. כאשר אני נשאל על ידי בחור איך הוא ימצא קצת אור במנהרה האפלה שהוא נמצא בה, אני עונה את הדבר הבא: תמצא בן זוג לחיים ותשתדל ככל יכולתך לא לעבור על איסורי תורה. כאמור, איני יכול להתיר את האסור, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. אך אני גם לא יכול להתעלם מהמצוקה האנושית. ולכן חז"ל כבר לימדונו: שבת היא דחויה ולא הותרה (שולחן ערוך, או"ח סי' שכח סי"ב ברמ"א). כלומר, מי שנמצא במצב שהוא צריך לחלל לשבת בגלל פיקוח נפש, יכול לחלל שבת אך עליו לנסות למעט בחילול. אין היתר גורף. גם מי שנמצא בפיקוח נפש של אורח חייו, עליו לנסות למעט באיסורים, לפי מה שהוא יכול ולפי יראת השמיים שלו.
היחס ההלכתי לבנות ונשים לסביות הוא כמובן שונה בתכלית כיוון שאין איסור תורה על יחסים אלו. אבל מבחינה חברתית ומשפחתית, מצבם דומה מאוד לבנים ולפעמים מורכב עוד יותר, כיוון שיש ציפיות אחרות מבנות לעומת הבנים.
לפני שנה התאבד בנו של השכן שלי ביישוב. בתחילת שנות העשרים לחייו הוא הפך לאישה. בהלוויה השתתפו מאות מתושבי היישוב. חלקם ידעו וחלקם לא. זו הייתה מכה בבטן הרכה של יישוב תורני בגוש עציון. מי אי פעם דמיין לעצמו שהוא ישתתף בלוויה שבה דובר אחד יכנה את הנפטר בלשון זכר ודובר אחר בלשון נקבה? הוא עצמו ביקש בעודו בחייו מאחותו להספיד אותו בלשון זכר. האבא הספיד בלשון נקבה כיוון שבשנות חייה האחרונות כך היא ביקשה שיכנו אותה. הקהילה שלי קיימה ערב לזכרו/לזכרה שבו סיפרו בני ובנות היישוב על חווית החיים של להט"בים בתוך קהילה תורנית. אלו היו הבן או הבת של השכן שהכרנו מילדות.
יש לנו אחריות לשמוע את קול הנער או הנערה באשר הוא או היא שם. זו אחריות תורנית, קהילתית וחברתית, ואיננו יכולים לפטור את עצמנו בכך שידינו לא שפכו כלום.
הכותב הוא ראש המועצה הדתית גוש עציון, ר"מ באולפנת אור תורה סטון ומחנך למיניות בריאה