הדו"ח השנתי של מבקר המדינה הותר לפרסום ביום שני אחר הצהריים. במהדורת החדשות של 16:00 ו־17:00 ברשת ב' של תאגיד השידור הישראלי הוא סוקר בחגיגיות ובהרחבה, למעט עניין מסוים שהודחק. הקריין הרהוט בישר למאזינים על ממצאי המבקר החמורים בנושא המשרד לפיתוח הנגב והגליל, על חוות דעתו השלילית בסוגיית הרפורמה בבריאות הנפש, על הליקויים שאבחן בפיקוח על בתי הספר החרדיים, ועל עוד כהנה וכהנה מושאי ביקורת, רק לא על ממצאי המבקר בעניין תאגיד השידור הישראלי. זה, לא.
פרק נכבד בממצאים הללו הוקדש לתאגיד, אך לא היה לו זכר בשתי המהדורות הראשונות לאחר הסרת האמברגו מהדו"ח. אולי הוא אוזכר באחת המהדורות הנידחות יותר בהמשך השידורים, לא האזנתי עד כדי כך (בחמש וחמישה עברתי, כהרגלי, לברדוגו בתחנה המתחרה), אבל מקומו נפקד משתי המהדורות המרכזיות הנ"ל. עורכי החדשות סברו שלא נורא אם לא נתוודע לביקורתו של מבקר המדינה על התאגיד.
והאמת, לא נורא. דו"ח המבקר על תאגיד השידור עוסק בארכיאולוגיה: אופן קליטתם של עובדיו לקראת תחילת השידורים לפני שלוש שנים. "לא תמיד ניתן לדעת מדוע מועמדים שצוותי הבחירה ראיינו אותם ומצאו אותם מתאימים לעבודה בתאגיד, לא התקבלו לבסוף, ואין לדעת מדוע הועדפו מועמדים אחרים על פניהם", תמה המבקר בעמוד 2292. אבל מה זה משנה עכשיו? למי אכפת? ממילא התאגיד כבר לא יקלוט לעולם את אותו מועמד לעריכת חדשות, מוותיקי קול ישראל, שבאפריל 2017 נחסמה דרכו לתאגיד מטעמים מסתוריים שהמבקר התקשה לפצח (עמ' 2277). עמיתיו, שכן נקלטו, הביאו איתם מקול ישראל את קלקולי ההטיה, את המילון המגמתי, את כל אהבותיהם ושנאותיהם האידיאולוגיות משכבר הימים.
בקול ישראל החדש־ישן, ובמידה רבה גם בערוץ הראשון החדש־ישן (כאן 11), מנשבת גם בעצם ימינו רוחו של המחנה שהשתלט על השידור הציבורי לפני יותר מיובל שנים ועדיין מסרב להרפות. כשמקשיבים לדיווח חדשותי בנושא התלוי ועומד במחלוקת בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, מעריצי בג"ץ ומבקריו – קל לנחש את השקפת העולם של העורכים; כך גם את השקפת העולם של כמעט כל מגישי יומן הבוקר, יומן הצהריים ויומן הערב. אפילו יגאל גואטה, לכאורה המְאזן הרשמי של שחקנית הרכש החדשה שלי יחימוביץ', מיישר איתם קו ברוב הסוגיות. ערב הבחירות האחרונות הוא פרסם ציוץ משטמה לנתניהו, ואפילו לא ננזף.
בראש מהדורת החדשות ביום שני לפנות ערב, זו שהתעלמה כליל מהביקורת על התאגיד בדו"ח המבקר, שודרה הידיעה הבאה: "עורך הדין אביגדור פלדמן, המייצג את עמותת חוזה חדש הפועלת להגן על ערכי הדמוקרטיה, תהה אם בשם התעקשותו של האדם הזה, שיש נגדו כתב אישום, נשנה את הֶסדר המשטר שלנו".
לאדם הזה, כנראה לא מיותר לציין, יש שם ותואר: ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. זכותו של עורך הדין פלדמן להדביק לו כינוי גנאי בהפגנה בכיכר העיר או במאמר דעה בעיתון פרטי, אבל תאגיד השידור הוא העיתון של כולנו. עורכי המהדורה היו חייבים להוסיף לידיעה את המילה "כהגדרתו" או "כדבריו", כי במדיום הרדיופוני קשה להבחין בין ציטוט להתנסחות מערכתית, אך הם לא טרחו לערוך הבחנה כזו. הזדהותם הרעיונית העמוקה עם הפרקליט המגן על ערכי הדמוקרטיה גרמה להם להתעלם מערכי האתיקה העיתונאית. הם זרמו עם שפתו הבוטה, והסגירו בפעם המי יודע כמה את דעתם על נתניהו ואת הדעה השלטת בחדר החדשות. מה הפלא שבליכוד שוב נרקמות כעת הצעות חוק לסגירת התאגיד. ספק אם ייצא מהן משהו, אבל הן נובעות מתסכול עמוק, שמנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ אטום לו או פשוט בז לו. הוא הרי הפוסק היחיד שם. בריאיון מתנשא שהעניק לפני שבועיים ל'הארץ' נשבה רוח בג"צית: אני ואפסי עוד. יש לכם טענות? תקפצו.
עם לידת התאגיד על חורבות רשות השידור הייתה תקווה לשינוי. לא תקוות ענק, ובכל זאת תקווה. בין השאר היא הובעה בשעתה גם בטור צנוע זה. חלקה התבססה על החלטת מייסדי התאגיד להפקיד תוכנית אקטואליה חשובה בידי קלמן ליבסקינד, בוגר גלי ישראל, ולקלוט כתבים ומגישים ממגזרים שטרם זכו עד אז לחבוק מיקרופון או לשזוף מצלמה. ואולם, חיש קל התקווה נגוזה. לא רק שהתאגיד ייבא מהרשות המנוחה את רוב נושאי נס שמאלנותה, הוא גייס ומגייס אליה בשיטתיות את נושאי הנס בכלי תקשורת אחרים.
בימים האחרונים נודע על כוונה לצרף לתאגיד גם את בכיר שידורי רשת, רביב דרוקר. "ישנם גישושים, לא בשלב משא ומתן", מסרה דוברת הרשות במענה לפנייתי. ניסוח ערפילי דומה קדם לגיוסה של יחימוביץ', אחת המגישות הדעתניות ביותר בתולדות השידור הציבורי בישראל. הוא נועד להרדים את האויב. בסוף יחימוביץ' נקלטה שם למרות הזיהוי הפוליטי המובהק שלה – יו"ר מפלגת העבודה לשעבר – וחרף מחאות הימין, שאמנם למד לחבב אותה בינתיים, אך מתקשה לשכוח את דעתנותה העולה על גדותיה בקול ישראל ובגלי צה"ל של פעם. כשדרית רדיו ממלכתי היא פרסה את חסותה על ארגון ארבע אימהות, תוך כפירה בוטה בחוק רשות השידור ובקוד האתי שאסר עליה לעשות זאת. ככל הידוע אין בה היום כל חרטה על כך, להפך.
בגלי צה"ל של ימינו ניכר ניסיון להכיר בחטא הקדמון ולאזן בין ימין לשמאל. בתאגיד השידור ניכר מאמץ הפוך. דרוקר, כמו יחימוביץ', הוא עוד מאותו דבר. אמנם עיתונאי רב הישגים, אבל גם דובר מובהק של השקפת עולמו הפוליטית. מעברו הצפוי משידורי רשת לתאגיד יהפוך את התאגיד עצמו לשידורי רשת – ערוץ תקשורת ששידורי האקטואליה שלו הם קריאת תיגר על אופן ההתפלגות של שוק הדעות בישראל. לאחרונה שוב נקלע הערוץ הזה למשבר תקציבי חריף, כנראה בגלל חוסר הביקוש להשקפות העולם המוחצנות של עובדיו העיתונאיים. בפעם השלישית או הרביעית בתולדותיו הם מפצירים עכשיו בבעלים הפרטיים שיצילו אותם.
בתאגיד השידור אין צורך להפציר בבעלים הפרטיים, כי כולנו הבעלים, רק בלי זכות חתימה ובעצם בלי זכויות בכלל. עד להודעה חדשה נגזר עלינו לצפות ולשתוק, להאזין ולסבול. קובלנץ לא סופר אותנו.
