לפני כמה שבועות הלב שלי התחיל לכאוב. זו לא איזו מטאפורה מתוחכמת. זה מה שקרה. הלב שלי כאב. זה התחיל עם שפיצים מוזרים שהרגשתי בחזה. מין דקירות מבולבלות. חדות ורעות. חלשות ולא ספציפיות. מפחידות וצפויות. זו לא הפעם הראשונה שהלב שלי מטריד אותי. מאז שאני זוכר את עצמי, הלב שלי חלש ורפה. לאבא שלי היו בעיות בלב. לאמא שלי יש בעיות בלב. וגם הלב הנימוח שלי יתמוטט ויכה בי ביום מן הימים. זה ברור. יש לי לב חלש. לכן אני מתאהב בקלות.
כשהדקירות התגברו התקשרתי לחבר שלי, נועם. התקשרתי אליו כי הוא רופא. פעם היינו חברים טובים יותר. היום אני מתגעגע אליו. ומתקשר כשבאות המחלות. נועם לא ענה לטלפון. שלחתי לו הודעה בווטסאפ. נועם זה דחוף. תוך דקה הוא חזר אליי. נועם, אמרתי לו, אני מרגיש דקירות קשות בחזה. נועם צחק ואמר לי, יאירק'ה, יא טמבל, תפסיק להתבכיין. אתה בן שלושים. דקירות בחזה צריכות להזיז לך רק עוד עשרים שנה. התעצבנתי. אתה לא מבין, אמרתי לנועם. זה רציני. אני אומר לך. יש לי דקירות בלב. נועם התנשם בעייפות. יאירק'ה. התקשרת אליי כי אני רופא, נכון. אז אני אומר לך. זה שום דבר.
התעצבנתי. ניתקתי את השיחה. יצאתי מהבית, ונסעתי עם הטוסטוס לקופת חולים כללית. לסניף הקטן במגדל האופרה. לרופאת המשפחה שלי. במשך דקות ארוכות המתנתי לתורי. בחזה שלי הלמו נעצים חדים ורעים. הרופאה שקיבלה את פניי הייתה אדישה וקצרת רוח. היא הקשיבה לתיאורי הכאב שלי באדישות, בדקה אותי במהירות ואמרה בטון מזלזל, תשמע, לדעתי זה שום דבר. גבר בגיל שלך, שעושה ספורט, לא צריך לדאוג מכמה דקירות בלב. אולי זה משהו פסיכוסומטי. אבל אם אתה בכל זאת מתעקש, אני יכולה לשלוח אותך לקרדיולוג. שתקתי. הלב שלי כאב. אמרתי שאני מתעקש. הרופאה ניגשה למחשב, והוציאה לי הפניה לבדיקת אק"ג, ועוד הפניה לקרדיולוג בבת־ים. תודה רבה, אמרתי. סליחה שאני מתעקש. אבל אני בלחץ. הרופאה התעלמה ממני ואמרה, הופ, הרווחת, אני רואה שיש תור פנוי. את האק"ג אתה יכול לעשות ממש עכשיו. פה במסדרון.
האחות השרירית שעשתה לי את הבדיקה צחקה עליי בלי להתבייש. בחיים לא ראיתי כאן בחור צעיר כל כך. לא עניתי לה. הלב שלי שעט. הדקירות הלכו והתבהרו. ובידיים שלי התחילו נמלולים מוזרים. האחות שינתה את הטון. היא הצמידה לי עיגולים מוזרים לחזה ולבטן, ואמרה בביטחון, תשכב רגע. תירגע. הכול יהיה בסדר. הנה. אבל אני לא נרגעתי. להפך. להפך. הרגשתי שזה הסוף. התכסיתי בזיעה חמה. הלב שלי השתולל וגעש. האחות הביטה בסליל הנייר שיצא מהמכונה, נאנחה בעייפות ואמרה, ממי, זה לא ילך ככה. אתה לחוץ מדי. המדדים לא קריאים בכלל. בוא, צא למסדרון לעשר דקות, להירגע. אני בינתיים אעשה בדיקה למישהו אחר.
יצאתי למסדרון. הדקירות בחזה לא נרגעו לרגע. מישהו אחר נכנס לבדוק את הלב שלו. ואני הוצאתי את הסמארטפון, והמתנתי לתורי בסבלנות. לאורך המסדרון ישבו כמה זקנים עייפים וחיכו שהדלתות הכחולות תיפתחנה. בפייסבוק ובאינסטגרם שלי לא היה שום דבר חדש. החשכתי את המסך והחזרתי את הפלאפון לכיס.
ואז זה קרה. פתאום. אחרי כמה שניות של שקט. התפרצה למסדרון אישה מבוגרת, מוזנחת, מקומטת, שזופה, רזה ומחומצנת, עם כפכפי קרוקס סגולים, וכתמים שחורים ושמנוניים על המכנסיים. היא הלכה מהר והחזיקה ביד שקית צהבהבה ונוטפת, שהכתימה את הרצפה. כולם הביטו בה בדממה.
הזקנה התקדמה במסדרון, נעצרה מול דלת חדר האחיות, דפקה עליה בפראות וצעקה, הלו, אחות, אחות, הלו, הבדיקת שתן פה נוזלת לי, הלו, תפתחי לי רגע, הלו, אחות, זה הכול נוזל לי פה, תפתחי, הלו. אחות. הלו.
היא עמדה קרוב אליי. קרוב ממש. ואני הרחתי את השתן שלה. וראיתי את הקופסה האדומה שבתוך השקית שלה, הולכת ומתרוקנת. מתחת לקרוקס שלה נקוותה שלולית חמוצה וצהובה. כל הזקנים במסדרון נעצו מבטים מבויישים בעיתונים ובפלאפונים. אבל אני המשכתי להסתכל עליה, ומעיי המו עליי.
אחרי כמה שניות כאלה, איומות ומבישות, האחות פתחה את הדלת, והביטה באישה הזקנה, ובקרוקס, ובלכלוכים, ובשקית, ובשלולית, ומיד אמרה בקול נעים וענייני, חכי שנייה גברת. היא נכנסה לחדר, שמה כפפות לבנות על הידיים, ואז לקחה מהזקנה את השקית, ואמרה, הנה, הנה. בואי. הנה. יופי.
האישה הזקנה נאנחה בעצב, ואמרה, תודה. אני מצטערת שנשפך לי. אני מצטערת. אחר כך היא הלכה משם. בלי לתת לאחות את השם שלה, או את תעודת הזהות שלה. וגם האחות נעלמה, לתוך החדר. עם בדיקת השתן היתומה. כולם מסביב שתקו. גם אני. מה כבר אפשר לומר.
ואחרי עוד כמה דקות הגיעה למקום מנקה ערבייה עבת בשר ויפהפייה. היא ניגבה את כל השתן הצהוב שנשפך שם, ואז שטפה את הרצפה עם סבון, ביעילות ובקור רוח, עד שהריח החמוץ עבר. וזהו. זה מה שקרה. ככה הסיפור הזה נגמר. המסדרון היה שוב נקי ושקט. כולם ישבו בו, שפופים ועייפים, והמתינו למשהו בדממה. גם אני המתנתי.
וכשהכול נגמר. כשכל הדלתות היו שוב סגורות. כשלא היה במסדרון הפלורסנטי שום זכר לזקנה, לאחות, למנקה, או לטיפות השתן הרעות, הוצאתי את הפלאפון, ורשמתי לעצמי בווטסאפ את המילים – דקירות בלב. אק"ג. אישה זקנה. לכלוך. קרוקס. בדיקת שתן. הלו תפתחי לי. זאת האמת. החיים עלובים. ומיד שלחתי את ההודעה הזו לעצמי. כדי שאני לא אשכח את הסיפור הזה, חלילה. כי זה סיפור חשוב. כלומר, אני לא יודע אם הוא חשוב. אבל מאז שהוא קרה הלב שלי הפסיק לכאוב.
