רק חוקה תאזן מחדש את ישראל

עוד שבת, עוד אולפן גדוש מומחים ועיתונאים שחובטים אחד בשני סביב הנושא התורן שמבעיר את המרחב הציבורי הישראלי. הפעם, לא תופתעו לשמוע שהנושא שהבעיר את הפאנל של "שישי עם אילה חסון" בחדשות 13 היה פסק הדין של בג"ץ בנושא ממשלת האחדות המתממשת, ומערכת המשפט הישראלית בכלל. בעצם, אפשר להגיד בביטחון שהרשות השופטת תופסת מקום הולך וגדל בשיח במדינה, בהתאמה למידת כוחה העולה ביחס לרשויות האחרות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חזרה למעונות ולשגרה? הזכות שמורה רק לבעלי המזל
– לפיד, יעלון וליברמן נפלו בפח של עצמם
– אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר – גם עבור בג"ץ

משמאל – יאשימו את הכנסת שמחוקקת בניגוד לחוק, מימין – את המחנה הפוליטי הקורס שמצא דרך להשאיר את ידיו על ההגה. אולי אפילו יש אמת בדברי שני הצדדים, אולם הבעיה נראית פשוטה יותר ומורכבת יותר בו-זמנית, וניתן לסכם אותה בשלוש מילים: אין. לישראל. חוקה.

"אבל בית המשפט קבע שחוקי היסוד הם החוקה!" יקראו רבים, ויתעלמו מהבעייתיות הקשה של מוסד לא-נבחר שקובע דה-פקטו מהי חוקת המדינה. "אבל מגילת העצמאות היא החוקה!" יטענו אלו שמעולם לא קראו חוקה אמיתית, או החליטו שלמילים פשוט אין משמעות. "אבל גם לבריטניה אין חוקה, והם מסתדרים כבר מאות שנים!" יגידו אזרחיה של מדינה שכלואה במשבר פוליטי ומשפטי עמוק אחרי בקושי שבעים שנות קיום.

חוקה אמורה לקבוע את ייעודה של המדינה. חוקה אמורה לשמש כספר החוקים האולטימטיבי, הבסיסי ביותר, לפיו כל מוסדות המדינה מתנהלים. חוקה אמורה להכיל את המילים היקרות ביותר לאומה, להגדיר איך שלוש הרשויות אמורות להתנהל, מה חייב לקרות ומה לא יכול לקרות בשום אופן. כתיבת חוקה לא אמורה להיות מלאכה פשוטה, ובטח שלא הטלת שינויים בה. הכול מתחיל בחוקה, ואין פעולה שיכולה לסתור אותה.

כאשר חבר קונגרס, סנאטור, שופט או נשיא מושבעים לתפקידם בארצות הברית, הם לא נשבעים להגן על אמריקה, הם נשבעים להגן על החוקה של אמריקה. דונלד טראמפ וברק אובמה, ננסי פלוסי ומיץ' מקונל, ברט קוואנו ורות ביידר-גינסבורג – כולם התחייבו לשמר את הפרדת הרשויות, להגן על הזכות לשיח חופשי ולוודא שכל סעיף שמופיע במסמך הקדוש יקוים במלואו. המילים שמופיעות בחוקה נכתבו מתוך אחריות כבדה וקושי גדול, אחרי ויכוחים, מחלוקות והסכמים. דמם של למעלה מ-600 אלף אמריקנים נשפך במלחמה לשימור שלמותה של החוקה, כי חלק מהמדינות החליטו שהן לא רוצות להיות מחויבות לה יותר.

נכון, החוקה האמריקנית היא לעיתים קרובות נושא למחלוקת. הימין יטען שליברלים מפרשים אותה בחופשיות קיצונית ומסלפת מילים כדי לאשר חוקים נוחים, בעוד השמאל יטען ששמרנים נצמדים יותר מדי לטקסט, וגם הם לשם מטרות פוליטיות כמובן. בסופו של דבר, למעט הקיצוניים ביותר, שני הצדדים פועלים מאותה נקודת מוצא, ומסתמכים על אותו מסמך בסיסי שקובע ומגדיר את חוקי המשחק.

בישראל, לעומת זאת, חבר כנסת חדש מתחייב לשמור אמונים ל"מדינת ישראל וחוקיה". עכשיו תגידו לי אתם, שצפיתם באותו פאנל של חדשות 13, קראתם עיתון או שמעתם חדשות בשנה האחרונה: מי יכול להגיד מה הכוונה המדויקת, כשחוקים מאבדים את משמעותם, כשרשות מחוקקת מכריזה מלחמה על הרשות השופטת בעוד האחרונה מחליטה לחוקק? כשכתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן הופך אוטומטית לנושא בינארי של ימין ושמאל, כן, גם בבית המשפט העליון?

בהיעדר חוקה שתסמן במדויק היכן עובר הגבול, ברור שכל מוסד ירצה – באופן טבעי – לנכס לעצמו כמה שיותר כוח. באותה מידה, גם ברור שמוסד שירגיש מותקף, יעשה כל שביכולתו להגן על עצמו. האיזונים והבלמים שאמורים להיקבע בחוקה קיימים לכאורה גם בישראל, אך ברגע שהחוק הופך לפלסטלינה בידי כל נבחר ציבור ושופט, אין להם באמת משמעות. בית המשפט העליון ימשיך להתנהל באסרטיביות אקטיביסטית, הכנסת תמשיך לאיים וכולנו נמשיך לריב מתוך סירוב להסתכל על זירת הקרב ולהבין שעוד איום, קמפיין או חוק לא יעזרו במאום. רק ספר חוקים אובייקטיבי, שייכתב על ידי גוף מכונן, מתוך קונצנזוס, ולאחר דיונים ומחלוקות, פשרות והסכמים – יאזן מחדש את ישראל.