איזו זכות זו, להגיע ולהיות אמא של כלה

להיות אמא של כלה, אף אחד לא מכין אותך לזה. למרות שדמיינת את הרגע הזה לפני שנים. עוד כשהיא הייתה קטנה, והלכה יד ביד עם הבן של השכנים או כשהיא גדלה קצת וסיפרה "שיש לה חבר" (את היית האחרונה לדעת, כל החברות שלה כבר מזמן ידעו). הראש סירב להתרגש (כולה בת 13, כן?) אבל בכל זאת הלב קצת חשש. רגע, מי הוא? ומי ההורים שלו? וזה נכון הקשר הזה עכשיו?

כשהיא התקרבה לפרקה כבר היית יותר דרוכה. מצד אחד כל כך רצית לסמוך עליה, שנתת לה את כל הכלים לבחור לעצמה פרטנר לחיים. ושגם אם לא עשית את זה, היא ראתה לבד איזה אבא יש לה ומזה למדה איך לבחור לעצמה. אבל מצד שני היא כל כך צעירה, מי היא בכלל שתדע לעשות את הבחירה הכי־הכי גורלית בחיים. יותר מכל בחירה. זו הכי. כי הזוגיות היא הבסיס של הכול ואם היא בריאה וטובה ומפרגנת, זה החסד הכי גדול שהחיים האלו יכולים לתת לך.

והיו כאלו שהיא הביאה, ואת שנאת. פשוט שנאת. לא הבנת איך היא לא רואה כמה הוא לא טוב לה. כמה מגיע לה מישהו שהוא הרבה יותר. פחדת שאולי היא בתקופה שהיא לא מספיק מעריכה את עצמה ולכן היא יוצאת עם מישהו שגם לא מעריך אותה. אבל את לא אומרת כלום ומחפשת נקודות לטובתו. ואת מתה להגיד אבל מפחדת לאבד אותה. ואז הם נפרדים ובא לך לעשות מסיבת הודיה.

ואחרי תקופה היא באה עם מישהו חדש. והוא צנוע ומעולה. ורואים על העיניים שלו שהוא משהו, ועל הפנים שלו שהוא משהו. ואת מתפללת, שזה יהיה הוא. ובלי ששמת לב, היא פורחת ועולה. עוד שבוע עובר ועוד אחד והיא מבקשת להביא אותו לשבת ואז היא נוסעת אליו. והנה, הם באים אלייך ואל האיש שלך, יפים ומאושרים ומבשרים לך שאת הופכת להיות אמא של כלה.

ובבת־אחת זה מציף את הבית. טלפונים לכולם, טלפונים מכולם. את מתפוצצת מאושר וממתח. רגע לפני הפגישה עם המשפחה שלו, יש איזה אי־שקט, את מנסה קצת לברר איך הם ומי הם. ופתאום את והאיש שלך מוטרדים מהכספים, ואתם מקווים שתוכלו לתת לה את כל החלומות שלה ואת כל הרצונות. ועד שמוודאים מול הצד השני מה הציפיות ומה היכולות. והבית נכנס לסחרור כזה, כמו קרוסלה שמסתובבת במהירות. אבל את האמא, אז את חייבת למצוא נקודת מבט יציבה, כי לך ממש אסור עכשיו להתפזר.

להיות אמא של כלה זה ללוות עכשיו תהליך כל כך עדין. הבת שלך מצד אחד מאושרת ומצד שני מתפרקת. מעולם לא ראית אותה ככה רגישה. כל מילה שלך, כל דעה שלך יכולה לגרום לדמעות ולפיצוץ. אבל כל כך הרבה הכרעות יש עכשיו ואיך היא לא מבינה שאין בכל המערכת הזאת מישהו שרוצה את טובתה יותר מאמא שלה. אבל אי אפשר להגיד כלום, וכואב לך על ימים ושעות שמתבזבזים על המתחים האלו מולך. ובעלך מתערב ומנסה לגשר, ואת בכלל רק רוצה לשמח אותה, אבל גם לאפס אותה. מנסה להתערב ולהתחיל משפטים ב"ממרום גילי, אני רוצה לייעץ לך". אבל היא רוצה אחרת, היא רוצה שזה יהיה שלהם. הם הצעירים והם המבינים. הם יודעים מה הולך ומה הכי מגניב ומה הטרנדים. אז את עובדת על עצמך, יאללה סתמי, תקני בגדים, תבחרי מוזמנים, תחתמי על צ'קים ותני לזה להיות שלה.

להיות אמא של כלה זה לראות אותה פתאום חוזרת ממנו נסערת ובוכה ולא יוצאת מהמיטה. ולהיבהל נורא, כי רגע, מה זה אומר. אולי לא טוב לה? אולי לא קראת נכון את התמונה, ואולי מצד שני היא צריכה לדעת כבר שבזוגיות לא הכול הולך חלק. ואם זה עניינים לא איתו אלא עם המשפחה שלו, איך בכל התקופה הרגישה הזו תוכלי ללמד אותה על הרגישויות שיש בין משפחות וקצת על פוליטיקה וקצת על לא לקחת ללב כל דבר. ואת מסמסת לו, "משהו קרה, בוא הביתה לדבר איתה". אבל עד שהוא בא, היא קיבלה שיחת טלפון והפנים שלה נרגעו והתרככו ואת יודעת שהאהבה תיקנה בדיוק את השורה.

להיות אמא של כלה זה גם לחשוב רגע על האחיות והאחים שלה ולקוות שהם כולם בטוב. ושאין קנאה או תחרות. וזה קצת לחזור לתקופה שהיית אמא צעירה והיית במתח מהתינוקת החדשה שבבית ואיך יקבלו אותה. לנסות לתת תשומת לב לכולם, אבל גם לתת לכלה הרגשה שכל הפוקוס רק עליה.

זה לפנות את הזמן שהכי בא לך להיות עוד קצת לידה, לטובת החברות שלה. הן רוצות שבת כלה ואת רק רוצה עוד שבת אחרונה של שגרה. איתה כמו שהיא, עם השיער בחוץ והמבנה המשפחתי הקיים. ולמרות שאין לך כוח עכשיו לארוז את כל הבית ו"ליפול" על אחרים, את מאפשרת לזה להיות. מקווה שהן יעשו לה את הכי הכי כיף בעולם. כיף של חברות, שרק אלוהים יודע למה המורכבות הזאת של אמהות־בנות קלקלה.

זה להקפיץ אותה למדריכת כלות, לרצות כל הדרך להוסיף לה משלך. אבל להיות נבוכה מדי, או לפחד לטעות בלשונך. ולא לרצות להכניס לה סרטים או מורכבויות. להבין פתאום שיש מצב שיש נושא שלם שלא דיברת עליו מעולם עם הילדה שלך ולמעשה את לא יודעת על הבת שלך כלום. לקוות שטוב לה עם הגוף שלה ועם עצמה ושהיא מבינה כמה היא מושלמת ונדירה.

זה להגיע ליום האירוע בלי להתפרק. אחרי העומס הזה, אחרי שלא ישנת כל הלילה. להיכנס ליום שלם של משימות, לא לדעת אם הלב שלך יחזיק מעמד עם כל האושר, ההתרגשות והמתח. זה לראות אותה ככה, כמו בחלום, עם השמלה הצחורה, והשיער היפה והאיפור. ולא להאמין שהיא שלך. כל הדבר היפה הזה והמושלם. להסתכל על שאר הילדים, יפים, חגיגיים, מחייכים, גאים, שותפים. לא להאמין שכל זה שלכם ואז לאהוב את הבעל שלך, פי מיליון מכל החיים. כי איך הגענו לרגע הזה יחד, כמה קשה עבדנו, כמה דם ירקנו. כמה דמעות, כמה לחץ, כמה תפילות.

ושם מתחת לחופה, כשאת כבר לא מצליחה יותר להחזיק, ולא אכפת לך יותר לא מהאיפור, ולא מהצלם, ולא ממנה. לתת לדמעות להתגלגל, עם המסקרה וטונות המייק־אפ ולהגיד לקב"ה תודה. לדרוש ממנו. בבקשה, בבקשה, אני מתחננת. תן לה את כל מה שנתת לי ועוד. תן לה יותר. בבקשה שהרגע הזה יהיה מבורך ומקודש. ותעשה להם חיים קלים, זורמים. שהשפע יישפך עליהם מהשמיים. תן להם אהבה גדולה וסבלנית. תן להם הריונות בזמן הרצוי, בקלות ובבריאות. אי אפשר לבקש שלא יטריד אותם כלום, אבל אפשר להתחנן שיטריד אותם קל. הפרנסה, והחינוך, והחיים. שניצוץ מהרגע הזה, המאושר והשלם הזה, יהיה איתם בכל רגע של קושי וריב ותחושת בדידות.

הסתכלתי השבוע על חברתי שחיתנה את בכורתה וחשבתי לעצמי: איזו זכות זו, להגיע ולהיות אמא של כלה.

* הטור מתייחס לאמהות ואבות של חתנים וכלות כאחד