יגאל כנען, מועמד מספר 3 ברשימת מפלגת נעם לכנסת הקודמת, שבסופו שלדבר הסירה את מועמדותה, אינו מוכר בזירה הישראלית הרחבה. בין כלל בעלי התפיסה החרד"לית, סיפור חייו דווקא ייחודי ומעניין: הוא בעל תשובה, גדל בבית חילוני והיה נווט קרב בחיל האוויר. דמות אופיינית של מה שקרוי "גבר גבר" בהוויה הישראלית.
כנען הסעיר השבוע את הרוחות במגזר הדתי־לאומי כשפרסם מחדש פוסט ישן שלו, העוסק בעדי אלטשולר, מייסדת תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", שהייתה ממשיאי המשואות בטקס יום העצמאות השנה. כנען לא אוהב את אלטשולר ואת מפעלה: בעיניו הם מעלים נס את הנכות והחולשה ומשפיעים ברוחם אפילו על תנועת בני עקיבא, שבשנים האחרונות מרבה גם כן לעסוק בשילוב חניכים בעלי מוגבלויות בפעילות התנועה. האפשרות שהתמקדות בחלשים עלולה להחליף את האתוס הגברי והלאומי של בני עקיבא בטיולים ובמחנות קיץ מוציאה את כנען מדעתו. בכעסו הוא רואה גם במגמה הזו הצלחה של הארגון השטני הקרן החדשה לישראל. זרועות התמנון שלה חדרו ללב הציונות הדתית.
כנען הוא דובר תנועת קצה בציונות הדתית, שרבים מאנשיה יצאו השבוע מגדרם כדי לגנותו. אבל צריך להודות שדוברים קיצוניים משקפים לעיתים קרובות מראה מוקצנת, אולי גרוטסקית, של הלכי רוח שגרעינם בהחלט מאפיין את קבוצת המוצא. זה לא כלל דטרמיניסטי, אבל אני מבקש לטעון שבמקרה הזה הוא נכון. בשנים האחרונות הקדשתי זמן רב לחקר תופעת החרד"לות, שהרב צבי טאו, רבו של כנען, הוא סמנה הקיצוני ביותר, לשם כתיבת ספר שעתיד לצאת לאור בקרוב בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. בין השאר הגעתי למסקנה שאחת התופעות החשובות בציונות הדתית בכלל ובקבוצה החרד"לית בפרט היא הפחד מזיהוי עם החרדיות. הציונות סלדה מהחרדיות בביטויים אנטישמיים כמעט, והיא נחשבה לסמל הגלותיות; הלמדנות שלה נחשבה ליהדות לא יצרנית ולא גברית. לעומתם, אידיאל "היהודי החדש" היה קרוב ברוחו ובמראהו לאידיאל הארי: גברים שריריים, אנשי מעשה ועמל.
ישראל החילונית זנחה ברובה את האידיאל הזה, אבל הציונות הדתית עוד נאמנה לו. בעיניי, זו גם הסיבה העיקרית לכך שבין שלושת מרכיבי זהותה – הדתי, הלאומי והליברלי – המרכיב הלאומי הפך למרכזי. בוגרי הציונות הדתית יכולים להיות חרד"לים או ליברלים, אפילו דתל"שים, אבל הם יתקשו מאוד למרוד בתפיסת העולם הלאומית־ימנית, כי היא מבחינתם הביטוי המובהק של אתוס הגבריות.
האתוס הזה יוצר בעיה מיוחדת בקבוצה החרד"לית, דווקא משום שעולמה הרעיוני קרוב לאפשרות החרדית. היא לא רוצה להיות מזוהה עם החרדיות הבלתי גברית, ולכך נמצאו כמה פתרונות: מקסימליזם התיישבותי לצד המקסימליזם הדתי, ודגש על שמירת ההלכה יותר מעל האתוס הלמדני החרדי.
לא במקרה, גם בעולם ההלכה תופסת סוגיית הצניעות מקום נכבד במיוחד בזהות החרד"לית. זו לא רק תשובה למרכזיות של המתירנות המינית בזהות החילונית־ליברלית, אלא גם ביטוי לאתוס גברי חלופי: אם האתוס הגברי החילוני בא לידי ביטוי, בין השאר, בכיבושן של נשים, האתוס הגברי החרד"לי יזכיר לנו שהגיבור הוא דווקא זה שכובש את יצרו. מכאן גם הסלידה הבוטה מהומוסקסואליות, הרבה יותר מכל עבירה הלכתית אחרת, ואפילו יותר מביטויים אחרים של הזהות הלהט"בית. ההומוסקסואליות היא פגיעה בקודש הקודשים שהחרדל האתוס הגברי.
גם האתוס הכלכלי הליברטריאני מכוון למקום הזה: מקומם של המצליחים, אנשי העוצמה הניטשיאנית, שלא מתחבטים יותר מדי בשאלות מוסריות של צדק חברתי. צדקה היא הדרך שראוי שמצליחנים בעלי עוצמה יתייחסו בה לחלשים מהם. וכך, לא רק החרדיות אלא גם המוסר היהודי עצמו, זה שהפה עוד ממלל את שבחיו מתוך אינרציה, מזוהה פתאום בפועל עם גלותיות בזויה.
נ"ב, קוראי המאמר החרדים לא יוכלו לנצל אותו כדי להתנשא שוב על הציונות הדתית. הזהות הזו הולכת וצוברת תאוצה גם אצלם: האתוס הגברי של איש ארגוני ההצלה, או אפילו של המצליחן הכלכלי, הולך ומתחזק גם שם, על חשבון האתוס הלמדני הישן. שלא לדבר על פריחת מכוני הכושר.
