שעת חירום היא גם השעה המסוכנת ביותר להתנהגות המוסרית ולאתיקה הכלכלית. הסיבה לכך ברורה: אין ספק שקיים צורך אמיתי בפעולות חריגות, אף שיש בהן פגיעה מסוימת בעקרונות היסוד של מדיניות הוגנת, כדי למנוע את קריסת הבניין כולו. אך הצורך הזה עלול להכשיר כל שרץ, בשם הקריאה להתגייסות בשעת חירום, ולהוביל לקבלת החלטות הסוטות מהצורך הכלכלי שהן ניצול לרעה לטובת המקורבים לצלחת.
ההבחנה בין אלה לאלה קשה ביותר. לא לחינם עסקו נביאי ישראל בשעות חירום. למשל, כאשר מיכה הנביא מתאר מצב של גיוס חובה הוא זועק גם את זעקת הנשים שנותרו בבתיהן, ונאלצו למכור את הנחלה כדי לאכול ואין שומע לזעקתן: "נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה".
כל פעולה הנעשית מתקציב המדינה משמעה לקיחת כסף מחלק אחד של הציבור ונתינתו לחלק אחר – בין באופן ישיר, בכספי מיסים לדוגמה, ובין בחלוקת משאבים אחרים. כניעה ללחצים של מקורבים לשלטון או בעלי כוח ציבורי היא אפוא מעילה בכספי הציבור. אך כאמור, אפשר להלבין כל פעולה שלטונית בטיעון שהדבר הכרחי – למשל, לומר שמדובר במעסיקים ולא בעושי עושר ולא במשפט – וקשה להבחין מתי טיעון זה נכון ומתי לא.
האמון בהגינות השלטון תלוי בראש ובראשונה בהתנהלות שלו עצמו. קשה מאוד לראות הצדקה מוסרית למבנה הממשלה העומד לקום (בלי שום קשר לעמדות המפלגתיות), ולטעון כי ריבוי המשרות וחלוקת השלל הפוליטי נועדו למען שעת החירום הזאת. בשל כך, פוחת האמון בכך שההתנהלות הכלכלית הכוללת פועלת מכוחן של הכרעות שגם המוסר מובא בהן בחשבון. לא זו בלבד, אלא שכניעה ללחצים חזקים מחד גיסא והתעלמות ממצוקות של אחרים מאידך גיסא מעוררות צורך בחיזוק עקרונות המוסר ההוגן בחלוקת משאבי המדינה.
מה אפוא צריך לעשות? צריך לגייס את כולם. רק כאשר כולם יהיו שותפים בהתגייסות בשעת חירום, כולל המנהיגות, השירות הציבורי, מקבלי הפנסיה התקציבית, ראשי המשק ועוד, ותעלה קריאה לכולם להטות שכם – יהיה ביסוס לטיעון שאכן זו התגייסות בשעת חירום, ולא ניצול מצב החירום; רק כאשר תשומת הלב תינתן גם למי שאין להם "שומע בבית המלך", לשקופים בחברה ולמי שנוטים להתעלם מהם מפני שקולם אינו נשמע – יהיה ביסוס לטיעון שכולם מבקשים ביחד לעשות למען כולם. אלו עקרונות יסוד פשוטים, שהם גם מוסריים אך גם מעשיים, וללא אמון במערכת הוגנת של קבלת החלטות לא נוכל לממש אותם.
