ל"ג בעומר תמיד היה אחד הימים הכי אהובים עליי בשנה. בין זכרונות הילדות הטובים שלי היו איסוף העצים, שלשיטת המחמירים התחיל "שלושים יום קודם החג", התחרות על המדורה הגדולה בשכונה, והשירה והמשחקים סביב המדורה עד אור הבוקר.
אפילו הריח העז משאריות של מאות מדורות שליווה אותנו בבוקר שאחרי, הוא זיכרון בלתי נשכח. מעולם לא התלבטתי לגבי מסורת המדורות. שנים רבות אחר כך, כשיצאתי לשליחות בארה"ב, נתקלתי בהלם תרבותי כשהבנתי שמדורות אינן חוקיות ודורשות אישור משטרתי מיוחד. במקום מדורה, הוזמנתי ל"קומזיץ" עם שירים, גיטרה וסיפורים סביב נרות דולקים. חזרתי מאוכזב ומתוסכל מחגיגת ל"ג בעומר שלא השתוותה לחוויית הילדות שלי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המנהל האזרחי מעכב תוכנית־על להגנת הסביבה ביו"ש
– בלי מדורות וללא אורחים: במירון מתכוננים להילולה מצומצמת
– מחקר סיני: זיהום אוויר מעלה את הסיכון לסוכרת
כיום, מנקודת מבט בוגרת יותר, אני שמח מאוד שלא תהיינה מדורות בישראל בל"ג בעומר 2020, ואולי זו אחת ההשלכות החיוביות של וירוס הקורונה ששינה את שגרת חיינו מקצה לקצה. הנזק הסביבתי שנגרם מעשרות אלפי מדורות הבוערות בכל שנה אינו מוצדק ואף מקומם. לא נכון להתייחס לשמירת הסביבה כאג'נדה של ארגונים ירוקים ופציפיסטיים גרידא. זו דרישה יהודית והלכתית אותנטית וראשונה במעלה.
ראשית, במקורות ההלכתיים בהם מוזכרת מסורת האש בל"ג בעומר, לא מדובר על מדורות אלא על הדלקת נרות או אבוקות סביב קברו של רשב"י, כדברי ערוך השולחן: "ורגילין לקרותו 'הלולא דרבי שמעון בר יוחאי', ובארץ ישראל מרבין בתפילה ובהדלקת נרות על קברו הקדוש."
אין כל ערך הלכתי או רוחני בהבערת מדורות דווקא. ההיפך הוא הנכון, יש חובה הלכתית להגן על הסביבה מפני פגיעה וזיהום האוויר, ודוגמא מובהקת מני רבות היא האיסור המופיע במסכת בבא קמא לבנות משרפות סיד בירושלים: "ואין עושין בה כבשונות – משום קוטרא (עשן)". קדושתה של ירושלים באה לידי ביטוי לא רק בעבודת בית המקדש, אלא גם בשמירה על נקיון הסביבה ומניעת זיהום אוויר, כפי שבא לידי ביטוי באיסור הכבשונות ובכללי סדר וניקיון נוספים המופיעים שם בגמרא.
מדרש חז"ל ידוע מדגיש חובה זו באופן שאינו משתמע לשתי פנים: "'רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹקִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ' (קהלת ז' יג) – בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלוֹ והחזירוֹ על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי; תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה, שם).
ספר החינוך מסביר שזה הרציונל העומד בבסיס מצוות "בל תשחית": "כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו… וזהו דרך החסידים… לא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם".
ברוח זו מסביר הרש"ר הירש בספרו חורב, שכאשר האנושות עושה ניצול לרעה בטבע, הקב"ה יביא את הטבע לפגוע בחזרה באנושות: "הציווי 'בל תשחית' פירושו 'היה אדם!'. אם תנהג כבהמה, תקפח את זכותך על היקום שמסביבך. 'אל תשחית דבר', היא הקריאה הראשונה והכללית ביותר של הא-ל, אשר באה אליך – אדם, כאשר אתה מזהה בעצמך את אדון כל הארץ…אם תתייחס ליצורים שתחתיך כאל אובייקטים חסרי זכויות ולא תתפוס את הא-ל שברא אותם…אם תשחית, אם תחריב – באותו הרגע אינך אדם, אתה חיה, ואין לך זכות על הדברים שסביבך…ברגע שהינך משתמש בהם שלא בחכמה, ואין זה משנה אם מדובר ביצור הגדול ביותר או הקטן ביותר, הינך בוגד כנגד עולמי. הינך מבצע רצח ושוד כלפי הרכוש שלי, הינך חוטא כלפיי!".
האם המשבר הגלובלי שאנו חוויים אינו אלא קריאת התעוררות מלמעלה? אולי לזה רומז הרש"ר הירש בהמשך דבריו: "זה מה שהאל קורא לך! ובקריאה זו הוא מייצג את היצור הגדול ביותר ואת היצור הקטן ביותר כנגדך, ומעניק ליצור הקטן ביותר כמו גם לגדול ביותר, זכות כנגד הזלזול שלך". כאשר יצור קטן ובלתי נראה הופך לאויב הגרוע של האנושות, הדבר מחייב אותנו לחשב מסלול מחדש.
ייתכן שיש עומק נוסף מאחורי הזרמים המתגברים של מודעות ותביעה להגנת הסביבה בדורנו. פרק שלם בספרי החדש "גשר ההלכה" עוסק בניתוח טבעם של טרנדים ושינויים חברתיים דרך המשקפיים היצירתיות של הרב קוק, שראה תמורות אלו כחלק איטגרלי מתהליכי תיקון עולם.
אחת מתוצאות חטא אדם הראשון היא הקללה: "ארורה האדמה בעבורך… קוץ ודרדר תצמיח לך". אולם, קללה זו לא תישאר לנצח וחובת האדם להחזיר את העולם לתיקונו, כדברי הרב קוק באורות הקודש: "חובת האדם בצורתו המדעית לרומם את עבודת האדמה משפלותה… הקרקע תצא מקללתה בחלקה היותר גדול, מפני שהחכמה תגאלנה". תהליך תיקון עולם טומן בחובו פיוס בין האדם לאדמה, באמצעות החכמה האנושית. לפי הרב קוק, אחד המאפיינים של דור 'אתחלתא דגאולה' הוא עליית המוסר האנושי. בעולם מתוקן, הרגישות המוסרית האנושית מתעלה ומשפיעה לטובה על עולם התורה. חלק נכבד מחזון המוסר של הרב קוק מופיע בחיבורו "חזון הצמחונות והשלום". הריגת בעלי חיים היא מצב שאינו אידיאלי, שאליו נקלענו בעקבות חטא דור המבול, ולכן בעולם מתוקן נחזור להיות צמחונים. ברוח זו ניתן לומר שהמודעות הגוברת לשמירה על איכות הסביבה היא מרכיב מובנה בתהליכי תיקון עולם.
כאמור, לשמירת הסביבה יסודות עמוקים בהלכה, בעוד למדורות בל"ג בעומר אין בסיס הלכתי מוצק. אני מאמין שההנהגה הרבנית צריכה להרים קול חזק וברור נגד הבערת מדורות בל"ג בעומר, מעכשיו ולתמיד. האם המילים הללו יישמעו בציבור הרחב? האם נוכל להסתפק בנגינה מסביב לנרות כפי שאני למדתי מיהדות חו"ל ובכך לעצור את המסורת המזיקה של מדורות ל"ג בעומר? ניתן רק לקוות.
לפחות בשנת הקורונה בה לא יובערו מדורות תהיה אחדות ברחבי העולם היהודי. זו הזדמנות לכולנו לערוך חשבון נפש בנוגע לשמירת הסביבה ולחזור למקורות האמיתיים של מנהג ל"ג בעומר – הדלקת נרות לזכרו של רבי שמעון בר יוחאי.
