מחאת ההורים סביב חופשת ל"ג בעומר ששטפה את הרשת בימים האחרונים היא דוגמא קלאסית לקש ששבר את גב הגמל. מדובר אמנם רק ביום חופש אחד, אבל התזמון שלו – אחרי חודשיים שהילדים היו בבית, ויומיים אחרי שהם חזרו למסגרת חלקית והדרגתית, עם "קפסולות" ומסכות ורק לחצי שבוע, שוב יוצאים ליום חופש מיותר לחלוטין. הרי מדורות אין השנה (לא שזו הייתה סיבה הגיונית בעבר לחופש בגני הילדים), אז מדוע חופשת ל"ג בעומר כן מתקיימת?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "נותרתי עם הילד בבית בזמן שבבית החולים זקוקים לי"
– פיצוי לעסקים ודחיית אשראי: ההמלצות שיסייעו להתאוששות הכלכלה
– למורים המסורים לא מגיע ייצוג כה מנותק מהמציאות
ההורים כה רגילים לימי החופשה האקראיים שקיימים במערכת החינוך – חול המועד, חנוכה, אסרו חג, וכמובן חודשיים של חופש גדול – שהם כמעט ולא מתלוננים עליהם. גם כשהם כן מתלוננים זעקותיהם נופלות על אוזניים ערלות, והם נאלצים למצוא פתרונות יצירתיים ולרוב יקרים.
גם אחרי חודשיים של סגר בהם הילדים לא למדו כלל, או גרוע מכך "למדו מרחוק", הסתדרות המורים ממשיכה ומתעקשת שמערכת החינוך תצא ביולי לחופשה גדולה כאילו לא הייתה קורונה מעולם, והשנה היא שנה ככל האחרות. ההורים סבלו את כל אלה בשתיקה כמעט אבל נשברו עם ההודעה הסתמית שגם השנה, למרות שאין מדורות והר מירון נסגר לבד משלוש מדורות קטנות, חופשת ל"ג בעומר תהיה גם תהיה.
חופשת ל"ג בעומר שלא בוטלה מסמלת יותר מכל את הכניעה המקוממת של משרד החינוך לארגוני המורים – שיטת העבודה המרכזית של המשרד. במספר ראיונות שקיים בשבוע שעבר, הודיע שר החינוך שמלבד תשעת הימים שהמורים התחייבו ללמד בקיץ לא יהיו ימי למידה נוספים אלא "בית הספר של החופש הגדול". במילים אחרות: קייטנה במימון ממשלתי.
מאחורי הקלעים של ההצהרה הזאת מתחולל קרב איתנים שככל הנראה יתגלגל לבית הדין לעבודה בקרוב. משרד האוצר מנהל דיונים ארוכים עם הסתדרות המורים כבר חודשיים בנוגע ללמידה מרחוק וכמה היא נחשבת מבחינת שעות עבודה של המורים. החלטת הממשלה מיום 19 באפריל קבעה כי "היקף העבודה מרחוק כאמור ייקבע באופן דיפרנציאלי בהתאם לשלב החינוך ולא יעלה על שיעור של 50%". כלומר העבודה מרחוק תיחשב כשעות עבודה באופן הדרגתי וחלקי – בגני הילדים שיעור נמוך יחסית, בכיתות הצעירות מעט יותר גבוה – ובכל מקרה לא יותר מחמישים אחוזים. המשמעות: המורים יצטרכו לספוג קיזוז של כמחצית משכרם או להשלים את הימים החסרים בקיץ.
אל תוך המאבק הזה נכנס משרד החינוך כמו פיל אל חנות חרסינה. במשרד החינוך סירבו לשבת עם משרד האוצר לקבוע את שיעור המשרה של עובדי ההוראה בשלבי החינוך השונים, ותוך התעלמות מוחלטת מהחלטת הממשלה הנחה את המורים להמשיך ולעבוד כרגיל בלמידה מקוונת. התוצאה: חלק מהמורים עבדו יותר מהנדרש, חלק מהמורים עבדו פחות מהנדרש וחלקם לא עבדו כלל. המדינה שילמה לכולם שכר מלא ללא יוצא מן הכלל, אבל התלמידים לא קיבלו את ההשכלה שהם זכאים לה. הלימודים הסדירים לא יתחדשו לפני 1 ביוני, אבל ב-13 ביולי, אלא אם יקרה משהו דרמטי, הם יצטרכו לצאת לחופש גדול.
זוהי לא טעות, אלא מדיניות. משרד החינוך מסרב שנים ארוכות לנהל מאבקים מול ארגוני המורים. מאבק שכזה דורש מאמץ רב, ומניב מעט מאוד פירות, אז העדיפות היא להיכנע מראש. למשרד החינוך נוח הרבה יותר לבקש ממשרד האוצר לממן קייטנות יקרות בעלות של כחצי מיליארד שקלים, במהלך משבר תקציבי עצום, מאשר לדרוש מהמורים לעבוד תמורת השכר שהם מקבלים.
הכניעה המוחלטת לאינטרסים של הסתדרות המורים מעולם לא צרמה יותר מאשר במהלך המשבר הזה. הורים רבים זקוקים למערכת חינוך מתפקדת כדי לצאת לעבוד ולשקם את פרנסתם. כלכלת ישראל זקוקה להם שיעשו זאת – ובמהרה. אבל מעל הכול צורם חוסר העניין במי שאמורים להיות מרכז העניינים של משרד החינוך: הילדים. אותם ילדים שצברו עכשיו פערים אדירים וככל הנראה יתגלגלו איתם עוד שנים קדימה. אך במשרד החינוך לא באמת דואגים לחינוך. בשביל זה צריך הרי לדרוש משהו מהמורים ולהילחם על זה. למה להסתבך.
