בשיעור שניתן בישיבת עלי ולאחר מכן מצא את דרכו לתקשורת, הסביר הרב יוסף קלנר לתלמידיו ש"היכולת הרוחנית של נשים היא מוגבלת… יש להן רוחניות בינונית. מגמות העולם, התרבות, תפיסות חובקות זרועות עולם, זה לא הכישרון הנשי". לשאלתו של תלמיד שתהה אם נשים אינן רוחניות יותר השיב הרב: "רק הנשים מדברות ככה, ודעתן קלה. קשקוש של נשים. נשים רוחניות – זה קשקוש. זה פשוט לא נכון".
דבריו של הרב קלנר חוללו סערה, אבל רק מעטים מהמגיבים התייחסו לשאלה הפשוטה: עד כמה משקפות האמירות האלו את המשתמע ממקורות היהדות, מדברי חז"ל או מכתביהם של ראשונים ואחרונים? באספקלריה של שאלות כאלה אפשר להבין היבט חשוב של דברי הרב, וזו מטרתי בשורות הבאות.
קשה לי להאמין שיש בבית המדרש אנשים שיחלקו על כך שחכמינו תפסו את הנשים כנחותות באופן מהותי מגברים כמעט בכל תחום. חז"ל והפוסקים אמרו ש"כל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תִפלות" וש"יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים". אפשר לפרש כרש"י, שהבין שתִפלות משמעה זנות, כלומר שלא ראוי להחכים את האשה על ידי לימוד תורה כי בכך "היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע" (סוטה, כ"א). אפשר לקבל את פירושו של הרמב"ם שרוב הנשים "מוציאין דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן" (הלכות תלמוד תורה, פ"א י"ג). בין כך ובין כך זו השקפה עגומה למדי על יכולותיהן המנטליות והנפשיות של נשים באשר הן. עוד עשרות ומאות מאמרי חז"ל ודברי ראשונים ואחרונים משקפים מחשבות דומות, ויוצאי הדופן בנושא הזה הם מעטים.
דברי חז"ל וגדולי הדורות לגבי טיבן ומהותן של נשים משקפים, בראש ובראשונה, את המציאות שהם נתקלו בה. נשים ברוב המקומות וברוב הדורות לא למדו קרוא וכתוב, היו נבערות מדעת ושטופות באמונות טפלות, ובילו את ימיהן בעבודות פשוטות ובהליכת רכיל עם חברותיהן ("מוזרות שבלבנה", סוטה, ו'). בימינו, גם מי שהולך נגד רוח הזמן ומוכן לטעון לקיומם של הבדלים מנטליים תלויי ביולוגיה (ולא תלויי סביבה) בין גברים לנשים, מבין שההבדלים האלו קטנים בהרבה ממה שסברו בדורות הקודמים.
כעת עומדת בפנינו, כאנשים דתיים, השאלה המורכבת מה לעשות. בקוטב אחד אפשר למצוא את מי שסבורים שדברי חז"ל הם התקן להשקפה אמיתית על המציאות, ולכן ידחו או יכחישו כל הבדל בין הנשים שהם פוגשים ביומיום למקבילותיהן בעיירה העיראקית של אביי ורבא לפני 1,800 שנה. בקוטב השני נמצא את מי שמעוניין בביטול כל האבחנות ההלכתיות בין גברים לנשים – במצוות שהזמן גרמא, בעדות ובדיינות, בלימוד תורה, בתפילה, בקריאה בתורה וכו' – מתוך זיהוי כולל של ההלכות האלו עם טעויות במציאות שעבר זמנן.
בתווך נמצאים רוב שומרי המצוות במחננו, המסכימים שיש בעיה אבל אינם מעוניינים בשינויים מהירים, מכמה סיבות: כי קשה לדעת אילו מפרטי ההלכות אכן תלויים בתפיסת המציאות השגויה של קדמונינו, כי לא ברורה שאלת הסמכות שיש לנו לשנות הלכות גם אם הן בנויות על טעות, ובגלל חשש ליציבותה הסוציולוגית של קהילת שומרי המצוות.
אלא שבתוך הקלחת הזו קיים גם אלמנט נוסף: השקר. כדי לסבר את דעתם של השומעים ובעיקר את דעתן של השומעות, נוצר מנגנון תעמולה שלם, בדרך כלל (אבל לא רק) באולפנות, במדרשות לנשים ובסמינריונים למיניהם. המסר המרכזי של המנגנון הזה הוא הצדקת המצב ההלכתי הקיים על בסיס כל מיני סיפורי מעשיות שלפיהם עמדת היהדות היא ש"לנשים יש תחושת זמן פנימית חזקה" ולכן הן פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, או כי "נשים הן יותר רוחניות" ולכן אינן זקוקות ללימוד תורה בגלל דרגתן העילאית וכיוצא באלו דברי הבל. אמירות כאלו "מגובות", כמובן, בכל מיני "דרושים" ו"וורטלעך", שקל מאוד למכור למי שמנעו אותן מלימוד גמרא, ואינן מבינות מה ההבדל בין רובא דליתא קמן לעשרת בני המן.
רבים התרשמו מסגנון דבריו של הרב קלנר. אכן יש בו כדי ללמד רבות על האיש, על רבותיו ועל האווירה הרוחנית בבתי המדרש שהוא גדל בהם ופועל בהם, אבל יהיה זה מצער אם הדיון הציבורי יתמקד רק בכך. בסופו של יום, בשיחה הזו ניצב הרב מול שאלה של תלמיד שהאמין למטיפי השקר למיניהם וסבר שאכן נשים הן יותר רוחניות. הרב דחה את העמדה הזו בבוטות, ובצדק רב, בהינתן המקורות.
חוששני שרבים מהרבנים אשר "גינו" את דבריו והסבירו ש"אצלנו לא מחנכים כך" בעצם כועסים על גילוי מסתורין שלהם, וחוששים שמא דבריו הפזיזים של הרב קלנר ימנעו מהם להמשיך לשקר בניחותא ובמצח נחושה. אם הדבר אפשרי, חשוב לנצל את פרסום השיחה הזו כדי להבהיר לבנינו, ובפרט לבנותינו ולנשותינו, את המצב האמיתי, להסביר להן שהתעמולה על גדלות הנשים שהן שומעות ללא הפסק בשיעורים המיועדים להן היא שקר וכזב. רק לאחר מיגורו של השקר הזה נוכל לקיים דיון ראוי בשאלת מעמד האשה בעולם הדתי של ימינו, יהיו תוצאות הדיון הזה אשר יהיו.
