ההתפתחויות שחלו לאורך השנים באופן ציונם של מועדי ישראל יכולות ללמד אותנו הרבה על השינויים הכי משמעותיים שקרו בתרבות שלנו. קחו למשל את ל"ג בעומר. זה מועד שהפעם הראשונה שהוא מוזכר במקורותינו הייתה במאה ה-12. כלומר, הסיפור כאילו החג הזה נוצר בגלל הפסקת המגיפה של תלמידי ר' עקיבא, או בגלל תאריך פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי (להלן רשב"י), בעייתי למדי, בלשון המעטה. למעשה, המועד הזה קיבל משמעות רק מתקופת 'מקובלי צפת' – הלא הם האר"י וחבורתו, שיצרו שינויים רבים בנוסח התפילה ובחגי ישראל, וביניהם גם ציונו של ל"ג בעומר כמועד המחובר לרשב"י, וממנו לכל העולם המסתורי של ספר הזוהר והמיסטיקה היהודית.
המרד הציוני בעולם המסורת בא לידי ביטוי גם בחג הזה, כאשר הציונות הפכה את בר כוכבא לגיבורו של היום הזה. כן, דווקא את משיח השקר, שאפילו ר' עקיבא טעה בו, ושהמרד שלו הוביל לפגיעה בשרידי היישוב היהודי בירושלים וסביבתה, עד שגם הסנהדרין נאלצה לגלות לגליל.
בימי נעורינו היה החג הזה מזוהה בלעדית עם מורדי בר כוכבא. המדורות הוסברו כזכר לדרכם של המורדים להעביר הודעות מפיסגה לפיסגה באמצעות מדורות. על ההילולה במירון, שאכן התקיימה מאז ימי מקובלי צפת, כלומר הרבה לפני הציונות, כמעט לא ידענו דבר. היא הייתה משויכת באופן מובהק לחרדים, ואפילו לא לכלל החרדים, אלא ספציפית לחצרות היישוב הישן; צאצאי היהודים שחיו בארץ עוד בזמן המקובלים.
ב-1977 התחולל בארץ מהפך, שבדיעבד מתברר שעוד יותר משהיה מהפך פוליטי הוא היה מהפך תרבותי וחברתי גדול מימדים. בעקבות המהפך ההוא, קרו הרבה דברים, ובין היתר קרו גם לל"ג בעומר שני דברים סמליים מאוד: מצד אחד, אנשי תנועת העבודה, מה שמכונה 'האליטות הישנות', התחילו לבוז לבר כוכבא. לפתע נזכרו שהוא בכלל סמל של משיחיות לאומנית שמעיזה למרוד במי שחזקים הרבה יותר ממנה, סמל לאגף הלא-רציונלי המסוכן של העם היהודי. ואם דימיתם לשמוע בביקורת ההיסטורית הזו גם הדים אקטואליים, כלפי הימין בראשות מנחם בגין ותלמידיו, הקשר כנראה אינו לגמרי מקרי.
היו אמנם אנשי שמאל ציוני, כמו עמוס קינן, שטענו שאלמלא בר כוכבא היה קשה לקיים גם את הציונות החילונית המודרנית. משום שעם שמבקש לקום לתחייה אחרי 2000 שנה, צריך להעמיד לעצמו גיבורי תרבות שניסו למרוד בגורל הלכאורה ברור שלהם. גם אם נכשלו, דווקא העובדה שלא היססו למרוד גם אחרי כשלון המרד הגדול שקדם להם, היא שיכולה להפיח רוח חיים גם במורדים הציונים בני זמננו. אפילו בני הציונות הדתית קיבלו את זה: עובדה; הם קראו לתנועת הנוער שלהם על-שם רבי עקיבא, תומכו הגדול של בר כוכבא, ואת יום הולדתה של התנועה קבעו לל"ג בעומר.
אבל גם בעולם הדתי חלו שינויים מקבילים. הזהות המזרחית קמה לתחייה, ואיתה מסורת קברי הצדיקים, והזהות החרדית גם היא קיבלה תנופה עם ההטבות שהרעיפו על ראשה מנחם בגין וממשיכיו. אחרי יותר מ-40 שנה למהפך ההוא, התוצאה התרבותית ביחס לל"ג בעומר ברורה: בר כוכבא אאוט; רשב"י אין – ובגדול.
אם פעם נלחמה הציונות הדתית את המלחמה נגד עמדות השמאל כלפי בר כוכבא, עכשיו הפסיק גם הוא לעניין אותה. במקום זה, היא משתוקקת להפוך לאחרונת מדליקי המשואות במירון. שם הרי נמצאות 'האליטות החדשות', ואם אתה לא שם אתה לא קיים!
רגע לפני שאני נסקל בשלל אבנים מקברו של רשב"י, אני מבקש לעמוד לרגע על עומק ההבדל בין שני גיבורי התרבות האלה, בר כוכבא ורשב"י. שניהם מציינים למעשה שאיפה לגאולה. גאולתו של בר כוכבא היא גאולה אקטיבית, ציונית. הגאולה לא תבוא משמיים אלא רק אם כל אחד מאיתנו יעשה מעשה ויתרום לה, אפילו תוך כדי סיכון חייו. הגאולה בנוסח רשב"י, וכלל קברי הצדיקים, היא גאולה גלותית, פאסיבית: נלך לתנא הקדוש והוא כבר יעשה את העבודה בשבילנו. אין צורך במאמץ כלשהו, אפילו לא במשמעויות הדתיות של מושג המאמץ: לא חייבים לשמור מצוות וגם לא לגלות למדנות כלשהי, לא בתורת הנסתר ולא בתורת הנגלה. זכותו של רשב"י, ואולי גם קצת צדקה לקופות הנכונות, כבר תעשה את העבודה.
יתר על כן: במסורת התלמודית, רשב"י הוא הפונדמנטליסטי ביותר מבין כל התנאים. כשהוא יוצא סופסוף מן המערה שלו ורואה אנשים עוסקים בחיי מעשה, הוא נותן עינו בהם ושורף אותם. שהרי מה פתאום להעדיף חיי מעשה על פני חיי תורה. אבל הקב"ה בעצמו אומר לנו שדרכו של ר' ישמעאל, הזורע וקוצר ולומד בשעות הפנאי (בעצם, דרכה של הציונות הדתית) היא דרך האמת. אז למה שנרוץ למירון?
אירועי היממה האחרונה הביאו לנו עוד תזכורת כואבת למשמעות ההבדל בין דרכו של בר כוכבא לדרכם של מאמיני רשב"י. ביממה הזו נהרג לוחם סיירת גולני, עמית בן יגאל ז"ל, בפעילות מבצעית, אחרי שתבע מהוריו לחתום על הסכמה לשירותו הקרבי למרות היותו בן יחיד. מנגד, ציונו של רשב"י היה מלא בעסקנים פרוטקציוניסטים, שקיבלו הזדמנות להראות לעם ישראל כמה הם מקושרים ומורמים מעם. צריך להודות: אכן, אין סתירה הכרחית בין הדרכים. אביו של עמית סיפר בראיון מצמרר ברדיו שרק אמש עוד הדליק נר לזכרו של רשב"י והתפלל לתנא הקדוש שישמור על בנו.
ולמרות זאת, יש משהו מרתיע בפולחן קברי הצדיקים. כמו שהבחין אפילו אחד מגדולי הדור של הציבור החרדי, ר' שלמה-זלמן אוירבך. אחד הסיפורים היותר מרטיטים לגביו מספר על תלמיד שלו שביקש חופשה מן הישיבה, השוכנת בשכונת בית וגן בירושלים, כדי לנסוע לגליל ולפקוד קברי צדיקים. בשביל מה לך לנסוע לגליל לפקוד קברי צדיקים, תמה הרב. מספיק שתלך להר הרצל!
