לוי אשכול אמר פעם כשהיה שר האוצר: "הרעיונות הכי טובים צצים בראשי בזמן הגילוח בבוקר. אם אחליט לגדל זקן, ייתכן שלא יימצאו עוד שיטות לגביית מיסים בישראל". אשכול היה איש מצחיק, ובאופן נדיר אצל פוליטיקאים הוא ידע לצחוק גם על עצמו. אלא שבמקרה הזה, הבדיחה הייתה על חשבון משלמי המיסים. אני מקווה ששר האוצר החדש שלנו יקדיש את רגעי ההשראה שלו לרעיונות מועילים יותר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יהודים לא צריכים להרגיש אנוסים בארצם
– שימו את החינוך בראש סדר העדיפויות
– חלוקת התיקים: כך תיראה הממשלה הבאה
חיילים שנפצעו בקרב מספרים לפעמים שבזמן הלחימה לא הרגישו את הכאב. האדרנלין דחק מהראש כל דבר אחר. רק כשהיריות נפסקו, הם חטפו גל של כאב נורא. אנחנו עדיין נאבקים היום בנגיף הקורונה. כאשר ננצח באופן סופי במאבק הזה נרגיש באמת את המכה הכלכלית. אנחנו כבר יודעים היום לדבר על המחיר הכלכלי העצום שישראל משלמת, אבל בינתיים אלו בעיקר דיבורים. עוד מעט זה גם יתחיל לכאוב. הממשלה הצרה התנהלה בימי הקורונה באווירת קולולוש: מיליארדים נזרקו לאוויר, והרשתות הגדולות שהפגינו בבוקר קיבלו הבטחות לפיצויי ענק בערב. אבל את עשרות המיליארדים שלווינו יהיה צריך גם להחזיר, ולשם כך יידרשו צעדים כואבים, שרק ממשלה רחבה תוכל להוביל.
המשבר הכלכלי שמתרגש עלינו מזכיר את המשבר שבא בעקבות מלחמת יום הכיפורים. המשק הישראלי היה משותק למשך חודשים, כי כל הגברים גויסו למלחמה. הוצאות הביטחון עלו בתלילות והכנסות המדינה ירדו. ההשוואה הזו מבשרת רע, כי בעקבות המלחמה ההיא הגיע עשור אבוד לכלכלה הישראלית: עשר שנים של צמיחה נמוכה ואינפלציה גבוהה. הממשלות סירבו לקבל החלטות קשות ופיזרו כסף לכל דורש: תקציב ביטחון עצום, לצד ניפוח תקציבי הרווחה. מדינת ישראל הייתה בשנים ההן קבצן חמוש בטנק, שמחלק לעצמו צדקה מהכסף שאין לו. את ההוצאות המופקרות מימנה המדינה על ידי הדפסת כסף, מה שהביא לירידה חדה בערכו.
בשנות השמונים עמדה מדינת ישראל על סף פשיטת רגל. ב־1983 קרסה הבורסה, והממשלה סגרה אותה לשבועיים. הגירעון התקציבי והחוב היו עצומים, יתרות מטבע החוץ נמחקו, והאינפלציה הגיעה ב־1984 ל־400 אחוז. אנשים היו מקבלים משכורת ורצים לתחנת דלק למלא את המכל, כי למחרת הדלק יהיה יקר יותר.
המדינה עמדה אז על פי תהום, וניצלה בזכות ממשלת אחדות רחבה. ראש הממשלה שמעון פרס מהמערך ושר האוצר יצחק מודעי מהליכוד הובילו בשנת תשמ"ה (1985) את התוכנית הכלכלית המוצלחת בתולדות ישראל, שעד היום לומדים אותה בעולם כולו. התוכנית כללה קיצוץ גדול בהוצאות הממשלה, כולל שחיקת שכר במגזר הציבורי, איסור על הדפסת כסף ועוד רפורמות מבניות. יש סוציאליסטים עיקשים שעדיין משמיצים את התוכנית הקפיטליסטית הזו, ששחררה את המשק הישראלי והצילה את המדינה. האמת היא שפשוט לא הייתה ברירה. פרס אישר את התוכנית לא משום שהשתכנע שהכלכלן הקפיטליסטי מילטון פרידמן צדק והמדריכים הסוציאליסטים שלו בבן־שמן טעו, אלא משום שמדינת ישראל עמדה עם הגב לקיר. אחד מחוקי מרפי אומר שעמים ומדינות עושים את הדבר הנכון רק אחרי שמוצו כל האפשרויות האחרות. ב־1985 הן מוצו.
מה שמפתיע הוא האדישות שגילו אזרחי ישראל כלפי המעלל הכלכלי הזה. בשיר הכי פופולרי בישראל בשנה ההיא, "אנחנו נשארים בארץ", שרו יגאל בשן, עוזי חיטמן ויונתן מילר: "הסתדרות, ממשלה, עסקת חבילה – אף אחד לא מבין". הישראלים הרבו להתלונן על הכלכלה הקורסת, ובצדק התלוננו, אבל המהלכים להצלת המשק נתפסו בעיניהם בדרך כלל כמין לחשי מסתורין שגיבים, שרק חרטומי הכלכלה יכולים לשלוט בסודותיהם הנפתלים.
היום אנחנו כבר לא אדישים לכלכלה. הרבה קרה מאז; בין היתר, קרה נתניהו. ביבי לימד אותנו שאי אפשר לוותר על הבנה כלכלית. הוא לימד אותנו גם שממשלה חזקה מנצלת משברים כדי לבצע שינויים מבניים, שהיו נחוצים מזמן. נתניהו עשה זאת כשר אוצר ב־2003, והזניק את המשק הישראלי לעידן הטוב בתולדותיו. ממשלת האחדות של 2020 יכולה לעשות זאת שוב.
מה באמת צריך לעשות? ברור שצריך לקצץ: בפנסיות התקציביות, במשכורות, בקצבאות. אין לנו ברירה. אבל מי שיודע רק לחתוך הוא קצב, לא מנתח. צריך לחתוך בתבונה, וצריך גם לתפור. זה הזמן לבצע שינויים נחוצים במשק: לבטל פטורים שרירותיים ממע"מ; להאציל סמכויות לרשויות המקומיות; לצמצם בבירוקרטיה וברגולציה; להעניק סמכויות וגמישות ניהולית למנהלים בשירות המדינה, ולהתחיל לתגמל את עובדי המדינה לפי כישורים והישגים. ממשלת אחדות חזקה יכולה לבצע זאת, ואז גם בעוד ארבעים שנה יזכרו אותה לטובה. הישראלים של היום מבינים בכלכלה; הם לא יסתפקו בעוד גילוח בסגנון לוי אשכול.
