ביום ראשון בבוקר ישבתי עם חברה בבית קפה. תירגעו, לא בתוך בית הקפה, בחוץ. בעצם נכון יותר לומר שנשענתי עם חברה על האוטו ליד בית קפה (לכל מי ששאל למה בלי מסכה, תוך כדי שאני לוגמת שלוק של אושר מההפוך המהביל, עניתי – אנחנו קפסולה של זוג שעושה ספורט. זה נקרא אימון שרירי פה ולסת). מכיוון שאני בתקופת שחייה מקצועית בבוץ, אני נתלית בחברות הבוגרות יותר והשקולות יותר שלי, כמו החברה הזו. הבנות שלה לא חזרו למסגרות, ההפך, הן גדולות. ההיא אחרי צבא וההיא בכלל סטודנטית. תראי, היא הראתה לי את הווטסאפ, בשישי לפני שבת שלחנו בקבוצה עם הילדים תמונה של נרות שבת, כתבנו שבת שלום ואף אחת לא ענתה. וכבר ראשון בבוקר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פראיירים לא מתים, אבל לפעמים פשוט נמאס להם
– דמעות ונחמה מבעד למסכה
– יש ברבש באולפן?
אמרתי לה: מה??? את יודעת מה אמא שלי הייתה עושה לנו על דבר כזה? קודם כול, מדי בוקר, אם לא התקשרתי אליה עד שמונה היא מזמינה נט"ן ואם לא התקשרתי עד עשר, היא מזמינה כבר מכונית של חברה קדישא, כי לא עולה על דעתה אפשרות שאנחנו לא מדברות כל יום. יש פה כללים, גברת, כל יום שיחה – זה ברור. ובשישי – כמו המן במדבר, פעמיים כי טוב, חוץ משיחת הבוקר שיחת "שבת שלום" לפני שבת, ושיחת "שבוע טוב איך עברה שבת" שנייה אחרי ההבדלה. מה יקרה אם לא אתקשר? שום דבר, למעט מטח משפטים שיגרמו לי לייסורי מצפון עד הגל השני של הקורונה: "מה קרה, שכחת שיש לך אמא?", "נו אני מבינה שהיית מאוד עסוקה אם לא מצאת חמש דקות להתקשר", "לא אכפת לך איך עברה עלינו השבת?" וכדומה. וזה על השיחות בפועל. בווטסאפ, אם אחד האחים או אבא שלחו משהו בקבוצה, עברו עשר שניות ואיש לא הגיב, מיד שיחת טלפון מאמא: נו, למה את לא מגיבה. עוד לא ראיתי. אז תסתכלי.
ישנן כמובן גם הבדיקות הרוחביות – דיברת עם אחיך? דיברת עם אחותך? אולי תסמסי להיא? אל תשכחי שלהוא יש יום הולדת. ראיתי פוסט לא מזמן שבו מישהי שאלה אם גם אצל אחרים יש מסדר בוקר: אבא שלה שולח בקבוצה "בוקר טוב, מי קם", וכולם חייבים לכתוב אני אני אני אני אני. מישהי הגיבה לה: משוגעים. ואני עניתי לה: כמו שצריך – מה קרה, שכחת שיש לך אבא?
שנים היינו מקניטים את אמא שלי, היום אני קוראת לזה חינוך. חינוך לקשר. והקורונה הזאת לימדה אותנו כמה חשוב הקשר.
ביום שישי, ערב שבת פרשת אמור, נפטר אלימלך ויטלזון. האח הצעיר של סבי היקר. אבא, סבא, לוחם אצ"ל, שחקן והרוח החיה של המשפחה. אחרון האחים והאחיות לבית ויטלזון. על אלימלך יש סיפורים רבים ומופלאים, וילדיו ואחייניו מספרים עליו בהערצה. בכל מפגש משפחתי היה ברור שתכף מגיע "הנאמבר" של אלימלך. ראשית הצגה קבועה מלווה בניגון על תיקון הכפתור ומשם לשליפת פתקים (צעטאלאך) עם סיפורים ופנינים, ובאופן לא מפתיע אלה אותם הפתקים בכל פעם. הראשון שמספר על שמות המאכלים של היום: ביסלי, כיפלי, לעומת המאכלים של פעם: רוגעלך, בייגעלך. ותמיד, הסיפור על איש היוצא לדרך ארוכה ומגיע לצומת, ושם שלט עם חיצים שמונח על הרצפה. איך הוא ידע לאן להמשיך? בשלב הזה היה מיילך מביט בנו, "שבט ויטלזון" – ארבעה דורות שמסתכלים עליו בהערצה, יודעים מראש את התשובה – וכמו ב"מה נשתנה" בליל הסדר, נותנים לצעירים ולחדשים שלא מכירים לנחש. התשובה השגורה בלבבות כולנו היא כמובן: "הוא מרים את השלט ומכוון אותו למקום היחיד שהוא בטוח בו – וזה המקום שממנו הגיע", ואז הוא היה מסכם: כל אדם חייב לדעת מאיפה הוא הגיע כדי לדעת לאן להמשיך.
בבראשית כתוב: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו", והמפרשים שואלים, מדוע הוא חזר לאותן הבארות. מדוע הוא לא חופר בארות חדשים? ודאי היו לו כלים אחרים, אולי משוכללים יותר, לחפירת בארות חדשים. הרב עמיהוד קלכהיים אומר שמה שיצחק מספר לנו הוא שהמטרה היא לא תמיד להמציא את עצמך מחדש, למרוד ולהמציא את הגלגל – אלא להעמיק במה שכבר היה, לקחת ממה שאבותינו הנחילו, ושם, בכלים החדשים, להמשיך מהמקום שבו הם עצרו. אלימלך היקר, לימדת אותנו איך מתנהגים במשפחה. תמיד מתקשר לכולם, תמיד מזמין לביקורים. מכיר את שמות הנינים והנכדים. חינוך, חינוך לקשר. אל זכרך תמיד נכוון את התמרור הפנימי כדי שנדע לאן ללכת, אל בארותיך נחזור, כי הם חיינו.
יהי זכרך ברוך.
