לפני עשרים שנה וחודשיים, כשהגעתי לגיל שלוש עשרה, קיבלתי מאמא שלי את זוג התפילין הראשון שלי. בבית שבו גדלתי לא היה אבא, אז חבר טוב של אמא שלי, יהושפט שמו, לימד אותי איך מניחים תפילין, ואיך מברכים עליהן. אני זוכר את היום הזה, הבית שלו היה יפה ושקט וירושלמי ומלא בספרים, וכשנכנסתי אליו הרגליים שלי רעדו מרוב התרגשות. איזה דבר הזוי זה תפילין, כמה מופרך זה, לכרוך רצועות של עור בהמה על הראש ועל הזרוע, ובכל זאת, ההזיה הזו מרגשת, משהו בפיזיות שלה מרגיש נכון. קשה להסביר את זה, קשה לנסח את זה, אני אפילו לא מנסה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בתוך האשמה שמביאה השגרה תזכרו: אתם בסדר גמור
– העולם עולם, החיים חיים, והכול הבל הבלים
– הציונות הדתית בחרה במגזריות, וכך נתייחס אליה
אחרי הבר מצווה התחלתי להניח תפילין כל בוקר. בתפילות השחרית בבית הספר הדתי שבו למדתי, היינו ניגשים אחד לשני, ועוזרים זה לזה למקם את התפילין בדיוק בין העיניים. זה מין משהו שעושים בגיל הזה נראה לי. אני זוכר איך באחד הבקרים, נער מגעיל מהכיתה שלי ניגש אליי, הסתכל על התפילין שלי והתחיל לצחוק. יש לך תפילין של בהמה דקה, איזה מעפן, ככה הוא אמר. מה זה בהמה דקה, שאלתי, והנער צחק ואמר, זה תפילין הרבה יותר גרועות, והרבה יותר זולות. אני בחיים לא אשכח את הרגע הזה, האוזניים שלי התחממו מרוב בושה. בבית שבו גדלתי לא היה הרבה כסף. אמא שלי עבדה בכמה וכמה עבודות כדי לסגור את החודש. לכל החברים שלי היו תפילין מהודרות מבהמה גסה, והתפילין שלי היו זולות ומעפנות. היום זה נראה לי מצחיק, אבל אז התביישתי, כל כך התביישתי. יש בושות שכשנזכרים בהן, ישר מרגישים משהו חמוץ בגרון.
* * *
בימים הראשונים שלי בצה"ל עוד הנחתי תפילין מדי פעם, אבל בסוף הטירונות כשהורדתי את הכיפה, הפסקתי להתפלל, והפסקתי גם להניח. במשך כמה חודשים הייתי סוחב את התפילין בתיק הצבאי, סתם בשביל הפרוטוקול, אבל מהר מאוד גם זה נגמר, והתפילין נשארו בבית, עצובות, שקטות ומיותמות.
באלפיים וחמש עשרה אבא שלי נפטר. כמה רעים היו אז החיים, אין לי כוח להיזכר בזה אפילו. אבל בשבעה שלו הנחתי שוב תפילין. זה מה שעושים בשבעה, מתפללים, ואוכלים, ומעשנים ומדחיקים ובוכים. כשהשבעה נגמרה, החלטתי להתפלל שלוש תפילות ביום, כדי לומר על אבא קדיש. גרנו אז בכרם התימנים בתל אביב, קרוב קרוב לים, לא רחוק מהבית שלנו היה בית כנסת קטן וחמוד, אבל כשהגעתי אליו להתפלל, עם תפילין והכול, לא הצלחתי לומר קדיש מרוב בושה וגעגועים. ברגע אחד של ייאוש ועצבות ויתרתי על הכול, על התפילין ועל הקדיש ועל הלב שלי שהתעייף כבר מהכול.
* * *
וזהו, מאז היום ההוא ועד שהקורונה התחילה לא נגעתי בתפילין שלי. אבל לפני כמה שבועות, כשהסגר התחיל, עשיתי סדר בבית, ופתאום ראיתי אותן, מוטלות בארון הבגדים שלי, מאחורה, בשקית הבד העלובה שלהן. בלי לחשוב יותר מדי ניגשתי אליהן והרמתי אותן ופתחתי את השקית. אוי לי ואבוי לי טאטע מה מצאתי שם כשפתחתי אותן. התפילין שלי המסכנות שלי העלובות שלי היו מלאות בעובש רע ולבן ומצחין. התכווצתי במקום, כל הגוף שלי כאב ממש, הלב שלי כאב, והיד שלי כאבה, והפדחת שמעל המצח שלי כאבה, זה היה נורא. עובש על תפילין, ככה, באמצע מגפה עולמית, בתוך ים שחור של חוסר ודאות, בשביל מה זה טוב עכשיו, אמרתי לעצמי, בשביל מה זה טוב. הבטן שלי התכווצה מהעצב והריח. בעיניים שלי עמדו דמעות.
אחרי כמה דקות קרות של עצב, פתחתי את הרצועות וגיליתי שהבתים נותרו נקיים ושחורים. בלי לחשוב יותר מדי הורדתי את הרצועות המתפוררות וקברתי אותן באדמה. כשהקורונה תיגמר והמנחוס קצת יירגע, חשבתי לעצמי, אני אקנה רצועות חדשות, מי יודע, אולי אפילו אחזור להניח תפילין מדי פעם. מה כבר יכול להיות.
* * *
בחודשיים האחרונים אני מצלם בבית החולים איכילוב פרויקט דוקומנטרי מורכב ומשוגע, שיביא יום אחד, כך אני מקווה, את סיפורה של מגפת הקורונה מזווית חשובה ומרגשת. רצה הגורל ובשבוע שעבר צילמתי שני חולי קורונה מונשמים, שיצאו מהמחלקות הסגורות לאוויר הפתוח כדי לפגוש את בני משפחותיהם. אחד מהחולים, שמעון שמו, איש חרדי מבני ברק, ביקש מצוות בית החולים שיעזרו לו להניח תפילין, אבל כל מי שהיה שם לא ממש ידע איך להניח. וככה מצאתי את עצמי, דתלש מבולבל שכמוני, מניח תפילין לחולה מונשם עם עיניים טובות.
שמעון ביקש שאברך בשבילו בקול רם, אז זה מה שעשיתי. כמה זמן לא בירכתי על תפילין בקול רם. קודם הצמדתי את התפילין לזרוע, לכיוון הלב, אחר כך כרכתי את הרצועות המבריקות סביב היד שלו, מעל כל הצינורות והמחטים. אחר כך בירכתי ברכה נוספת, והנחתי לו תפילין על הראש, בדיוק באמצע, בין העיניים, ובסופו של דבר ליפפתי את הרצועות סביב היד שלו, בלי להתבלבל. יש דברים שלא שוכחים.
איך התרגשתי, איך התרגשתי, אני אפילו לא מנסה לכתוב כאן כמה התרגשתי. קשה לי לחשוב על דבר חשוב יותר ומרגש יותר שעשיתי בחיים שלי. הרב שמעון בכה בדמעות, ומלמל את שמע ישראל, ואני הסתכלתי עליו ובכיתי גם. בכיתי על המגפה המתישה הזאת שחונקת הכול, בכיתי על שמעון המתוק, שהולך ומבריא, ובכיתי על התפילין שלי, הזולות והעייפות והבודדות שלי, שהעלו עובש רע, כל כך הרבה שנים חלפו, כל כך הרבה רמזים קיבלתי, כל כך הרבה סימנים נשלחו אליי, הגיע זמן תפילין, הגיע זמן תפילין, ועדיין, אני לא מסוגל להניח אותן, והנה עכשיו פתאום, בלב המגפה הרעה, אני כורך אותן שוב, ומברך עליהן שוב, והחיים כל כך הזויים וצפופים ומלאים ויפים. זה לא ייאמן.
