שני אייטמים סמוכים שהוקדשו לחברה החרדית, בתוכניתם של אראל סג"ל וקלמן ליבסקינד (כאן 11), המחישו לי מה חסר על המסך. האייטם הראשון עסק בכלכלה החרדית בצל הקורונה. האורח היה ד"ר איתן רגב, עמית מחקר מהמכון לדמוקרטיה שמתמחה בכלכלת המגזר החרדי. רגב דיווח על חשבון נפש כלכלי בחברה החרדית, על יותר חרדים שנרשמים לקורסים באנגלית ומכניסים לביתם מחשבים ותשתיות אינטרנט. באולפן הזכיר סג"ל שצפויה גם ירידה בתרומות לעולם החרדי והריאיון הסתיים בהסכמה של המנחים והאורח שאירועי הקורונה עשויים להיות נקודת מפנה.
האייטם השני היה פרומו לכתבה של יאיר אטינגר פרשן דת ומדינה בתאגיד, על הקהילה החרדית בברוקלין בתקופת הקורונה. קטעים קצרים מהכתבה הוצגו, ואטינגר סיפר על היחסים המתוחים בין החרדים שם לשאר האוכלוסייה, בעקבות התחלואה הגבוהה בקהילה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– במקום להסית נגד חרדים, עזרו להם למנוע מגפה קשה
– בחזית הקורונה: החרדים ההיברידיים הם בשורה לחברה בישראל
– אימהות במגזר החרדי זועמות: הבנים יחזרו לפני הבנות
בלטו בחסרונם בשני האייטמים הללו, ובכן, אנשים חרדים. היה חסר על המסך פרשן חרדי שידבר על הקהילה החרדית מבפנים, ואולי גם מגיש חרדי שישאל מתוך הכרות פנימית עם הניואנסים של הקהילה. אני לא מאשים את התאגיד. אני יודע למשל שעקיבא וייס, הכתב לענייני דתות וחרדים של 'כאן חדשות' הוא עיתונאי חרדי, ושבאופן יחסי לערוצים המסחריים, בערוצי התאגיד יש יותר נוכחות חרדית, אבל זה עדיין לא מספיק. יתרה מכך, את הטענות על חוסר הייצוג התקשורתי של החרדים צריכים להפנות קודם כל לחברה החרדית עצמה. הציבור החרדי צריך את האורי אורבך שלו שיפרסם בעיתונות המגזרית מאמר עם כותרת – 'הטובים לתקשורת'. במקרה הזה, לא מספיק שסבא של הכותב יהיה רב. הכותב צריך להיות רב בעצמו, שיעודד את תלמידיו לאחוז בעט ובמיקרופון.
הצורך הזה, התחדד בחודשים האחרונים יותר. התפרצות הקורונה ברחוב החרדי, העצימה, ובצדק, את העיסוק התקשורתי בתושבי בני ברק ושאר הערים החרדיות. אחרי שלב הטחות האשמה, והוצאת העצבים, רוב החברה הישראלית השתוקקה לשמוע את הקול החרדי. אנשים באמת רצו להבין את הסיפור של החרדים והקורונה, ובהזדמנות זו, להכיר יותר את הדינמיקה הפנימית של החברה הזאת על שלל גווניה. אלא שחוסר האמון הקיים בין חלקים גדולים בחברה החרדית לבין התקשורת גרם לכך, שלא היו מספיק חרדים שישמיעו את הקול הזה.
שנים של חשדנות לא יכולות להתמוסס ברגע, אפילו בזמן משבר. ברמה האישית, אני יכול להעיד בעצמי על קושי גדול לשכנע בעלי תפקידים בכירים בחברה החרדית להתראיין. אם משווים זאת לרגע לחברה הערבית, שם הרבה יותר קל למצוא שותפים. בהכללה, אפשר לומר שלעומת החרדים שבורחים מהמצלמות ומהמיקרופונים, הערבים מתמסרים אליהם בחדווה.
הנכחת הציבור החרדי על המסך, על גלי האתר, ועל דפי העיתון, מוטלת על כולם. כלי התקשורת צריכים להשקיע בהקשבה אמפתית לרחוב החרדי, כדי שיוכלו להביא מתוכו קולות אותנטיים ומגוונים. החרדים מצדם, צריכים לספר בעצמם את הסיפור שלהם, כדי שכולנו נכיר אותו טוב יותר.
