ב־21 במאי 2000 דחה ראש הממשלה אהוד ברק ביקור בוושינגטון, כדי להאיץ את "הנסיגה מלבנון". חיזבאללה, מעודָד מהבטחת הבחירות של ברק לנסיגה בתוך שנה, פעל בשטחי דרום לבנון נגד כוחות צד"ל וצה"ל, והמצב בשטח הידרדר. תגובתו של ברק הייתה מהירה ונחרצת: לסגת כמה שיותר מהר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– איך החיים היו נראים אם עדיין היינו בלבנון?
– הכישלון הוא יתום: טראומת לבנון נוגעת בעצב ישראלי חשוף
– אסור לציונות לשכוח את ייעודה: גאולת העם היהודי מגלותו
כאשר שמע על כך אבו־עלא, יו"ר המועצה המחוקקת הפלסטינית, הוא החיש פעמיו לביתו של ח"כ אורי סביר, מאדריכלי הסכם אוסלו. "השאלה היא איך תעזבו", הסביר אבו־עלא לסביר. "הפלסטינים יגידו שהישראלים השיגו מאיתנו הסכם שבו אנחנו הורגים פלסטינים לטובת ביטחון ישראל, אבל בסופו של דבר מקבלים רק היערכות־מחדש טריטוריאלית. לעומת זאת חיזבאללה הרג חיילים ישראלים, ועכשיו הם מקבלים נסיגה ישראלית לקווי 1967. המסר לכל פלסטיני יהיה ברור: הרוֹג ישראלים, ותקבל את האדמה". אבו־עלא לא השאיר מקום לספק: "אם כך תתרחש הנסיגה, במוקדם או במאוחר תתפוצץ אלימות".
סביר הלך לברק עם הדברים, אך הוא ביטל אותם. במערכת הביטחון, לעומת זאת, הבינו היטב את הסכנה. בשבוע שלאחר מכן, כבר אחרי הנסיגה, זימן הרמטכ"ל שאול מופז את מוחמד דחלאן, ראש "הביטחון המסכל" בעזה, כדי להזהירו ש"צה"ל לא איבד את יכולת הסיכול שלו". דחלאן שאל בתגובה אם פירוש האיום הוא ש"אתם עומדים לנקום בנו על ההשפלה שסבלתם בדרום לבנון".
על השיחות הללו מספר שארל אנדרלן בספרו "חלומות מנופצים". ואמנם, ברק ותומכיו מתגאים עד היום בנסיגה מלבנון, ואת הטענה שלפיה היא הייתה סיבה מרכזית לפרוץ האינתיפאדה השנייה הם מכנים "הזיה". הבעיה היא, כפי שכבר התחלנו לראות, שמה שנחשב מבחינתם ל"הזיה" הוא מציאות היסטורית.
ההתרעה מצד הבכירים הפלסטינים שהנסיגה תחולל אלימות, התממשה במלואה. ב־24 במאי 2000 ירדו פקודות הנסיגה, ועד ליום המחרת התפנה צה"ל לגבול הבינלאומי. זו לא הייתה נסיגה, אלא בריחה. נסיגה היא תמרון צבאי בסדר לחימה; מלבנון נמלטנו תוך הפקרת מוצבים, ציוד צבאי ובעיקר חיילי צד"ל רבים, שותפינו הלבנונים ללחימה.
אחים יקרים
יום לאחר שהושלמה הבריחה, ב־26 במאי, הגיע מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה לבינת־ג'בייל. בהתלהבות ובאופוריה הוא נשא נאום ניצחון מתוחכם, ששודר לכל העולם הערבי. נסראללה פנה לכולם, מאיראן ועד לאו"ם, מישראל ועד לארה"ב, אבל את העיקר הוא שמר לסוף. בשיא הנאום הוא פנה לפלסטינים:
"אנו מקדישים את הניצחון הזה לאנשים המדוכאים שלנו בפלסטין… מבינת־ג'בייל המשוחררת אני פונה אל העם הפלסטיני המדוכא, המושפל והמיוסר: אנשינו בפלסטין, גורלכם בידיכם! גורלכם בידיכם! אתם יכולים לקבל את השטח שלכם חזרה עם כוח רצון, בדרך עז א־דין אל־קסאם! בדמם של פתחי שקאקי ויחיא עיאש! אתם יכולים לקבל את השטח שלכם בחזרה בלי לחכות לטובות מהציונים, של סמטה כאן או כפר שם. אתם יכולים להביא את המשפחות שלכם, לחזור הביתה בגאווה, בלי להתחנן ולהתרפס בפני אף אחד…
"כן, הדרך לפלסטין ולחירות שלכם העם הפלסטיני, היא הנתיב של ההתנגדות (מוקאוומה) וההתקוממות (אינתיפאדה). התנגדות רצינית! והתקוממות ממשית! לא אינתיפאדה בצילו של אוסלו… בדיוק כמו בלבנון! בלבנון העם כולו סירב לקבל שאפילו חלק קטן מאדמתם יהיה כבוש. אנו מציעים את המודל הלבנוני האצילי הזה לעם שלנו בפלסטין!"
היהודים, הבטיח נסראללה לפלסטינים, יחזרו למקומות שבאו מהם כמו רוסיה ואתיופיה. וכאן מגיע חלק הנאום שנתן לו את שמו:
"כדי לשחרר את אדמותיכם אתם לא זקוקים לטנקים, מאזן אסטרטגי, טילים ותותחים. אתם צריכים ללכת בעקבות השהידים שהקריבו עצמם, שפגעו וזעזעו את הישות הציונית המדכאת. אתם, הפלסטינים המדוכאים, הלא חמושים, המוגבלים, יכולים לאלץ את הפולשים הציונים לשוב למקומות שמהם באו… הבחירה היא שלכם, והמודל מוצב מול עיניכם. התנגדות ישרה ורצינית יכולה להעלות שחר של חירות.
"אחים יקרים אהובים בפלסטין, אני אומר לכם: ישראל הזאת, עם הנשק הגרעיני שלה והמטוסים החזקים ביותר באזור, בחיי אללה, היא חלשה יותר מקורי עכביש! בחיי אללה, היא חלשה יותר מקורי עכביש!"
מרואן ברגותי ב־2001: "נסיגת ישראל מלבנון הייתה מהגורמים התורמים לאינתיפאדה. המחשבה של דור שלם מושפעת מהניסיון של אחינו בחיזבאללה"
נסראללה ידע בדיוק על איזה עצב פלסטיני הוא פורט. החברה והפוליטיקה הפלסטינית נחלקו בשאלת האופן שבו יש להיאבק בישראל. הקווים הללו הם שהבדילו בין מנהיגי פת"ח, ששילבו דיפלומטיה עם טרור במינון נשלט וזכו לתמיכה עממית, ובין הארגונים שחשבו שטרור בהיקף מלא הוא עניין הכרחי מבחינה אידאולוגית ומעשית כאחד.
הבריחה מלבנון שמה קץ לטענות של פת"ח. כפי שאפשר למצוא באתר ממר"י, מובילי דעת הקהל הערבים הבהירו שחיזבאללה ניצח בוויכוח. למשל, בביטאון הרש"פ, אל־חיאת אל־ג'דידה, קבע מאמר המערכת ב־24 במאי שהנסיגה מלבנון היא תוצאה "אך ורק של לחץ המרגמות והקטיושות". המסר שמעבירה ישראל, נכתב שם, הוא ש"אנו לא נעניק לכם את זכויותיכם אלא בדרך זו… ישראל מובילה לשכפול ההתנהגות של חיזבאללה". את אותו מסר העביר גם מאמר המערכת ביומון אל־קודס: "ישראל דוחקת את הפלסטינים לפינה".
עורך אל־חיאת אל־ג'דידה היה חריף עוד יותר: "חיילי הכיבוש לא נסוגו מדרום לבנון משום שמאסו בכיבוש. לולא בערה האדמה תחת רגליהם, הם לא היו נסוגים. לולא התרבו ארונות הקבורה, הם היו נשארים עם משתפי הפעולה… בפעם הראשונה הפולשים הישראלים נמלטים מכברת קרקע ערבית כשהם מושפלים, וכל מבוקשם להיוותר בחיים לאחר שטעמו מהמוות. הם לא השתינו על שולחן המו"מ כדי לכפות את תנאיהם, אלא השתינו במכנסיהם".
מודל לחיקוי
גם ההנהגה הפלסטינית לא טמנה ידה בצלחת. איש משרד התרבות הפלסטיני, עלי עאמר, קרא בעיתון הפלסטיני אל־איאם "ללמוד מהדוגמה המהווה עמוד אש המנחה אותנו. עלינו להשתמש בכל האמצעים שבידינו… זוהי הדרך שלימדה אותנו ההתנגדות הלבנונית". יומיים לאחר מכן הוסיף שר האוצר הפלסטיני, מחמד זהדי א־נשאשיבי, באותו עיתון: "הלבנונים נתנו לעולם כולו דוגמה לעמידה איתנה, ולימדו את כולם אסטרטגיה של מכה אחר מכה עד להכנעת האויב… מה שקרה בלבנון הוא שיעור לכל מי שרוצה לנצח בפלסטין כמו בלבנון".
גם בשנה שאחרי כן, ב־27 במרץ 2001, הדהד את המסר הזה פייסל חוסייני, השר לענייני ירושלים, בכנס בביירות: "תבורך ביירות ששברה את האויב והוכיחה שאפשר להביס את הכוחות הגדולים… הניצחון הלבנוני הוא הדוגמה הגדולה והחשובה ביותר למציאות שבה האויב הישראלי חי".
דברי ההנהגה שיקפו שינוי משמעותי בחברה הפלסטינית. הבריחה מלבנון חשמלה את הפלסטינים כמכת ברק. בספרם של חליל שקאקי ויעקב שמיר מ־2010, "דעת הקהל הפלסטינית והישראלית", הם מתעדים סקרים נרחבים שערכו באותה תקופה. "כתוצאה מהנסיגה החד־צדדית מדרום לבנון במאי", הם מוסרים, "האמינו 63% שהפלסטינים צריכים לחקות את השיטות האלימות של חיזבאללה". זה היה שינוי גדול ותקדימי. "בפעם הראשונה הציבור הפלסטיני איבד כליל את האמון בדיפלומטיה, והיה מוכן לאחוז באלימות כאמצעי חליפי לסיום הכיבוש… על ידי חיקוי השיטות של חיזבאללה, המיליטנטים הצעירים רצו להכריח את ישראל לסגת באופן חד־צדדי מהשטחים הכבושים, כפי שקרה בדרום לבנון במאי 2000".
ההשתאות הפלסטינית מהצלחת חיזבאללה תורגמה במהירות מדעה לפעולה. מרואן ברגותי, שהיה מזכ"ל פת"ח ביו"ש ומנהיג התנזים, אמר ב־2001: "הנסיגה של ישראל מלבנון אכן הייתה אחד הגורמים התורמים לאינתיפאדה. לא הייתי אומר שזו הסיבה היחידה, אבל הפלסטינים התבוננו היטב על הצבא הנסוג מלבנון… אם בלבנון זה הושג ממש בן־לילה, הנסיגה מרמאללה לתל־אביב צריכה לקחת לא יותר משלושה לילות". ברגותי, כידוע, החל בעצמו להוציא לפועל פעולות טרור. "המחשבה של דור פלסטיני חדש שלם מושפעת מהניסיון של אחינו בחיזבאללה ומהנסיגה של ישראל מלבנון", הסביר.
גם ההצדקה הפנימית של הטרור הפלסטיני הדהדה בקול את הבריחה מלבנון. כך, השייח' אחמד יאסין, מנהיג חמאס, אמר לעיתון המצרי אל־אהראם אל־ערבי ב־2 בספטמבר 2000: "כל פלסטיני, ערבי ומוסלמי צריכים להבין שהישראלים מבינים רק את שפת הכוח. לכן הם נסוגו מדרום לבנון בעקבות התקפות ההתנגדות, לאחר שבמשך 22 שנה התנגדו להחלטה 242". בביטאון הג'יהאד האסלאמי, אל־אסתקלאל, נכתב אחרי הפיגוע הרצחני בדולפינריום, ב־14 ביוני 2001: "כעת הדם הכחול נשפך ברחובות תל אביב, נתניה, חדרה ומקומות אחרים… זוהי הדרך היחידה שתכפה על ממשלת האויב לסגת מובסת וללא תנאי מאדמותינו, כפי שהממשלה הקודמת נמלטה בעור שיניה מדרום לבנון".
האינתיפאדה השנייה פרצה ב־28 בספטמבר 2000, ארבעה חודשים אחרי הבריחה מלבנון. יום לפני כן עלה אריאל שרון להר הבית, יחד עם רובי ריבלין, איוב קרא וח"כים נוספים. אבל זה היה זרז בלבד להחלטה שכבר עוּצבה בהנהגה הפלסטינית. הבעיה הייתה, כפי שהתבטא ערפאת בסוף אוקטובר 2000, ש"חיזבאללה מצוירים כגיבורים, והפלסטינים כמפסידנים".
גם בשמאל מודים
העדויות, אם כן, חד־משמעיות. הצלחת חיזבאללה בלבנון הייתה גורם מרכזי בהחלטה הפלסטינית לפתוח במתקפת טרור רצחנית. חשוב לדעת שהמסקנה הזאת איננה עניין פוליטי. היא נתמכת היטב גם בצד שמאל של המפה הפוליטית, ועל ידי פרשנים צבאיים. למשל, פרופ' שלמה בן־עמי, שהיה השר לביטחון הפנים בממשלת ברק והשתתף בשיחות קמפ־דיוויד, כתב ב־2005: "אין לי ספק שהנסיגה של ישראל מלבנון הותירה חותם עמוק בתודעתו של ערפאת. הוא חש מושפל ומובך שעליו לשאת ולתת איתנו על שינויי גבול, בזמן ש־500 לוחמי גרילה אילצו את ישראל לסגת לגבול הבינלאומי של לבנון… הלבנוניזציה של המאבק נגד ישראל, האמין, תשבור את יכולת העמידה של הישראלי. הלקח שהוא הסיק מהתבוסה של ישראל בלבנון היה שהעם הישראלי שחוק ואכול ספקות באשר ליכולתו לספוג אבדות בקונפליקט בעצימות נמוכה".
אנשי שמאל אחרים שהיו בקשר עם הפלסטינים מתעדים שיחות דומות. כך למשל כתב יוסי שריד במאמר באותה שנה: "הפלסטינים טוענים בעקשנות שההתקפלות הישראלית בדרום לבנון היא שהשיבה רוח גדולה במפרשי ההתנגדות הפלסטינית, מתוך הערכה שאם ניתן 'לקפל' את ישראל ולאלץ אותה לסגת במקום אחד, למה לא ניתן באותה מידה לדחוף אותה החוצה במקום אחר".
הדברים הללו מגובים גם בהערכות מקצועיות. כך העיד אלוף עמוס מלכא, שהיה אז ראש אמ"ן, בוועדת וינוגרד: "המזרח התיכון קורא את המסרים של נסראללה יותר מאשר את המסרים של אהוד ברק". מלכא נזהר והביע הערכה כי הפלסטינים היו פונים לטרור בכל מקרה, "אבל זה בהחלט תדלק והוסיף רוח גב… האפקטים של הנסיגה הזאת היו אפקטים שליליים". דברים דומים כתב ב־2011 גם הפרשן הצבאי של 'הארץ', זאב שיף. עדויות נוספות וניתוחים שמעידים על השפעתה הדרמטית של הבריחה על פריצת האינתיפאדה מצויים בשפע רב בישראל, אצל הערבים ובקרב משקיפים מערביים.
יש לדעת גם שהשפעת חיזבאללה על הטרור הפלסטיני לא הייתה רק עניין רוחני או מוראלי. אחרי הנסיגה התפנו לחיזבאללה משאבים רבים, ואותם הוא השקיע בסיוע לפלסטינים. הקשר כלל אימונים, הדרכות, מימון ואספקת אמצעי לחימה. למשל, במאי 2001 נלכדה הספינה 'סנטוריני', ששטה מלבנון לעזה ועליה 50 קטיושות, טילי SA-7, פצצות מרגמה ועוד נשק וחימוש. בעקבות התפיסה גילה המודיעין את הקשרים שנרקמו בין בכירים ברשות לחיזבאללה, שהחלו, באופן לא מפתיע, באוקטובר 2000. מן הקשרים הללו נולדה בינואר 2002 גם הספינה קארין A, שהפליגה מאיראן לעזה ונשאה עשרות טונות של אמצעי לחימה.
דוגמאות נוספות כוללות את אנשי כוח 17, יחידת אבטחת האישים הבכירה של פת"ח, שהיו מעורבים בחטיפת אלחנן טננבאום באוקטובר 2000, וחשיפת חוליות שהכניסו טילים מלבנון ליו"ש, שעליהן אמר נסראללה: "חובה לנסות להבריח נשק לפלסטינים". ועוד, בעזרת חיזבאללה החלו ב־2002 הפלסטינים בעזה להשתמש במטעני גחון, שפגעו בטנקי מרכבה והרגו חיילים. ועוד, ב־2003 חשף שב"כ תא חיזבאללה, שתכנן יחד עם גדודי אל־אקצה של פת"ח להפעיל טיסן תופת. אם כן, חיזבאללה לא רק העניק לפלסטינים השראה ומודל, אלא הגדיל באופן משמעותי את היקף הסיוע הפעיל. הבריחה הנמהרת מלבנון עלתה לנו לא רק במחיר פרוץ האינתיפאדה, אלא גם בהפניית משאבי חיזבאללה לעזרה לפלסטינים.
מבחינה היסטורית, השפעת הבריחה מלבנון על פריצת האינתיפאדה השנייה ועל דפוסיה ומאפייניה הרצחניים היא עניין מובהק לחלוטין. במזרח התיכון, אנו למדים, פייסנות נחשבת חולשה וויתורים מעודדים אלימות. לכן הניסיון להכחיש את מחיר הדמים הנורא של הבריחה מלבנון, שהציתה את מתקפת הטרור הקשה בתולדות ישראל, הוא נמהר, שקרי ומסוכן.
