אם מערכת החינוך הישראלית הייתה זקוקה למכה ניצחת, בא קש הקורונה ושבר את גב מעמד המורים. הניסיון לחדש את פעילות המשק, לצד ההבנה שבלי מוסדות חינוך הורים לילדים צעירים לא יוכלו לחזור לעבודה, הביאו לשיח "בייביסיטרים" שהופנה בנבזות לגננות, למחנכים ולמורים מקצועיים כאחד. השיח בנושא בוטה עד כדי כך שלא מעט מורים השתכנעו שהגיעה שעתם להסבת מקצוע. הם הרי לא עלו על מסלול הלמדנות רק כדי לתת פתרון למי שיש להם עבודה אמיתית. אלא שעבודת ההוראה והחינוך היא לא רק אמיתית מאין כמותה, היא לב המשק. חלקים אחרים בגוף הזה יכולים אולי לבעוט יותר טוב, לפתוח פה או לאתגר את תאי המוח האפורים, אבל בלי הדם שמזרימה מערכת החינוך לעורקים ולוורידים של שלל המערכות, הן היו משתתקות במקום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לעצור את האגרוף כשהוא עוד מופנה אל הקיר
– גדולתו של אדם אינה נמדדת בניסים, כי אם בשגרה
– הגיון לחוד והסתדרות המורים לחוד: המלחמה על החינוך
נתחיל בגיל הרך דווקא. הקיבוץ השוויוני הוכיח שגני הילדים – ובגרסה המוקצנת: בתי הילדים – הם ענף מלאכה לכל דבר. גלגל חשוב לא פחות מהרפת והלול בכלכלת הקבוצה כולה. בלעדיו, לא היו ההורים פנויים לשאר עבודות המשק. לא גדלתי בקיבוץ, אבל בגן ילדים יצא לי לבקר במשך שלוש שנים על בסיס יומי, ומהמחקר המעמיק ההוא עלה שאף גננת לא הסתפקה בשמירה על הילדים גרידא. אני לא זוכרת אם בשנות השבעים המוקדמות כבר היה מקובל ללמד ראשית קריאה, אבל אני בהחלט זוכרת את החשיפה הראשונה לשירה ותנועה, את ניצול הזמן לחינוך לסדר וניקיון, וגם לחיבורים בין־אישיים ראשונים, שלימים קטפו את התואר המלומד "כישורים חברתיים". כן, היו גם ארוחות עשר, אבל אלה מעולם לא התקיימו באווירת "תאכלו ותשתקו, אתם פה כי אבאמא בעבודה". להפך, הן נוצלו לחינוך לנימוסים. עד היום זכור לי טקס אחיזת הכריך, כשהגננת פונה לכולם ואומרת "יערב לילדים", וכל הפעוטות עונים לה בצייתנות חיננית: "חן חן". רק אז הותר לנו לנגוס ביס ראשון.
גם שעת סיפור בגן לא הייתה דומה לסיפור לפני השינה. היו לה מאפיינים דידקטיים שהפכו אותנו לחובבי ספרות ילדים. זכורה לטוב הגננת אורית (בהן צדק שאני עדיין זוכרת את פניה הצרים ותסרוקתה הקצוצה), שהביאה לגן את הפלא "מיץ פטל", ובמספריים קטנים הראתה לנו איך לגזור בעדינות את דלת הבית שהיו לו וילונות צהובים, חלונות ירוקים ותריסים אדומים – וכך לחשוף את דמותו של הארנב הדיסקרטי שמציץ מהעמוד הבא. בתוך שבוע, לכל ילדי הגן היה על מדף הספרים בביתם ספר זהה, שחתכו עשרות אמהות בהתאם להוראות שקיבלו מפעוט לא מאוד דייקן. ידוע על מקרה אחד לפחות שבו גזירת הדלת הובילה לרכישה מחודשת של הספר היוקרתי. הגן מעולם לא היה מגרש משחקים ותו לא. הוא תמיד בא עם ערך מוסף.
המקטרגים והלועגים מהשבועות האחרונים לא הסתפקו בגני הילדים, ושלחו חיצים מורעלים גם לעבר המורים והמחנכים ביסודי ובתיכון. ובכן, מורים יקרים, לא. אתם לא בייביסיטר. לא, המורה חנה, את גם לא שמרטפית. כל מי שנהנים להתנשא עליכם ולהציג אתכם ככאלה, לא היו מוכנים לקחת סיכון ולבנות על החינוך הביתי שלהם למען עתיד ילדיהם. כי הם יכולים להיות מלומדים גדולים בכל תחום שהוא, אבל לא בתחומים רבים במקביל. נכון, בשעת משבר ודוחק, כשהחופש הגדול ממילא כבר נראה באופק, ייתכן שלא דחוף להשלים את שנת הלימודים הנוכחית. אבל באופן קבוע? הצחקתם אותי. הצחקתם אותם. הרי הם עצמם לא היו מצליחים לרכוש מקצוע מתנשא כל כך, לולא היסודות שקיבלו אצלכם, במסדרונות שנראו אז אפורים ומיותרים; המסדרונות שנועדו להפגיש בין חברים כשמבוגרים עם מסרים דיקטטיים מפריעים להם בין הפסקה להפסקה.
כולם מדברים כעת בשבח גידול הילדים, ובצדק. אין משימה חשובה מזו, ואין תחליף לחינוך ביתי. אבל למידה ביתית היא כבר דבר אחר לגמרי. חינוך הוא לא מה שקורה כשאתה יושב עם הילד על תרגילי חשבון, אלא כל התנהלות שמתרחשת בבית. למידה ביתית היא כבר אתגר שרק יודעי ח"ן יצליחו בו. רובנו זקוקים לשיעורי עזר מאדם שבאמת מבין את החומר, אולי אפילו ממש אוהב אותו. גם ההורים שעושים עבודה טובה בהוראה ביתית יכולים להרשות לעצמם את החוויה רק משום שאחד מבני הזוג יוצא לעבוד, ובעיקר משום שיש סביבם משק כלכלי מתפקד שממלא מדפים בסופר, בהום סנטר ובמחסני חשמל. לא פעם, החינוך שהם מעניקים בנוי בעצמו על חוברות לימוד מגוונות ומלאות בתוכן עשיר, שגם הן – לא ייאמן – תוצר של מורים קונבנציונליים שגדלו וגידלו במערכת החינוך. זה לא היה קורה לו בתי הספר של כל הדורות האחרונים היו שמרטפיות בלבד.
הורדת המוטיבציה למורים, תוך התעלמות מתרומתם החשובה לאינטלקט של הילדים, היא בעיקר שיבה לא מודעת לעידן טרום־ההשכלה, זה שהביא לפערים חברתיים בממדים קטסטרופליים, כשמהצד האחד המוני אנאלפביתים ומהצד האחר קומץ למדנים רבי־מעלה. איש מהמקטרגים לא באמת רוצה לחזור לעידן שבו בן הסנדלר יהיה סנדלר ובן הרופא יהיה רופא, והעולם כולו יהיה בנוי על סחר בתבואה – בלי מדע וטכנולוגיה, ובלי חדשנות וקדמה.
כולנו, כל המקטרים על המורים והמורות, הגננות והסייעות – כולנו נשענים עליכם. האם הכול מושלם במערכת החינוך? בהחלט לא. האם יש מקום לשיפור וחשיבה מחדש? בוודאי. ממש כפי שנכון לעשות במערכות הביטחון, הכלכלה, הבריאות ואיזו לא. כמו עובדי המערכות ההן, גם אתם עוסקים באחד המקצועות הקריטיים ביותר במשק הישראלי. לא בגלל השעות שמתפנות לנו, ההורים העובדים, אלא בגלל המוחות הצעירים שאנחנו מפקידים בידכם לשכלל, להעשיר; להפוך לאנשים הבוגרים של הדור הבא – זה שינהל את המדינה על כל אגפיה. לכן שרי חינוך מדברים על חמש יחידות במתמטיקה, ורבים על התכנים שייכנסו לספרי הלימוד של מקצוע האזרחות או על אופן הצגתן של סוגיות שנויות במחלוקת בשיעורי היסטוריה. זו הסיבה לכך שכל מגזר נלחם על חירותו לבחור תכנים בשיעורי ספרות ותנ"ך. כי מה שאתם נותנים שם לילדים שלנו ישפיע עליהם ועל כולנו לכל החיים.
אז מורים יקרים, הרימו ראש. אם אתם אוהבים ילדים, סבלניים מספיק לענייני משמעת ומאמינים בהשכלה שרכשתם ובערכים שאתם מביאים איתכם לכיתה – אנא, הישארו במקצוע. אנחנו צריכים אתכם. כולם צריכים אתכם. כדי שהילד שלנו יוכלו לרכוש מקצוע מתנשא משלו, או מי יודע – להפוך למורה חדור שליחות שיגדל דור של אנשים איכותיים כמוהו. כמוכם.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
